רס"ן עופר דובי אלקסלסי ז"ל

קורות חיים

בן רוזט ושרל. נולד ביום י"ג באלול תשכ"ה (10.9.1965) בבאר שבע. אח לאורלי, מישל וסיגל. למד בבית-הספר היסודי "תלמים" עד הגיעו לכיתה ט', ואז היה לשוחר במסגרת הפנימייה הצבאית בת"א. את לימודיו התיכוניים עשה במגמה הגיאוגרפית בבית-הספר "גמנסיה הרצליה".

עופר נהנה מלימודיו, הוא שקד על שיעוריו ותמיד היה נכון לבאר למתקשים שאלות שונות. הוא סיים את לימודיו בהישגים גבוהים ובפנימייה זכה להערכה כ"חניך מצטיין". עופר היה אהוב על חבריו שנהנו מאופיו הנוח והידידותי וחוש ההומור שלו. בספר המחזור של הפנימייה נכתב עליו: "עופר הוא מן העליזים ומלאי החיים שבפלוגתנו, כמעט תמיד ניתן למצוא חיוך על שפתיו ולשמוע מפיו בדיחות...".

הוא הצטיין בספורט בזכות חוסנו הגופני והכושר המעולה שלו, ואהב את המשחק בכדורעף וכדורסל בפרט. תחביב נוסף היה משחק השש בש, שמשך אל חדרו שחקנים מתחרים למרתונים ליליים...

בשלהי אוקטובר 1983 גויס לשירות חובה בצה"ל והצטרף לשורות חטיבת גולני. בזכות כישוריו הבולטים יצא לקורס מ"כים בתוך פרק זמן קצר. במהלך הקורס נפצע בכתפו ונאלץ לעבור לתפקיד אחר. הוא שובץ כסמב"ץ במפח"ש, ותוך מספר חודשים יצא לקורס קצינים בסיסי בבה"ד 1. עופר בחר בהשלמה חיילית של קציני חינוך. הוא ראה בעבודה בחיל חינוך שליחות ופעל רבות לקידום החינוך בסדר העדיפויות של היחידות השונות.

במסגרת שירותו כקצין חינוך ביצע עופר מגוון תפקידים איכותיים במערך השדה אותם ביכר על תפקידי מטה תוך ראיית הקשר עם השטח כבעל חשיבות ראשונה במעלה. בין השנים 1985 עד 1991 שימש כסגן קצין חינוך בבית הספר למ"כים חי"ר, וכקצין חינוך באוגדה 91', "עוצבת הגליל". את כל תפקידיו מלא עופר במקצועיות, אחריות ודקדקנות רבה תוך שהוא מציב לעצמו יעדים ותוכניות חינוך. הוא הטביע את חותמו בכל יחידה בה שירת בזכות אישיותו הכובשת והמסירות בה בצע את עבודתו, הוא השקיע בעבודה לא רק את זמנו ומרצו, אלא גם את ליבו.

עופר פעל לקידום פרויקטים ייחודיים, אשר עליהם זכה בהערכת מפקדיו, כמו גם בפעילות החינוך השוטפת ביחידות, שבזכותה זכה בהערכתם של פקודיו. דוגמאות מעבודתו המגוונת הן הנחייתו והשתתפותו הפעילה במחנה פסח 'בעקבות גבעתי', שהוקם עבור ילדי אזור לכיש; וערב יום העצמאות בתקופה בה שירת באוגדה 91, בו ארגן עופר את הבאתו של צוות הווי נח"ל, במיוחד עבור חייליו שנשארו בבסיס, והפך את הערב לחוויה מהנה ובלתי נשכחת.

בראשית ספטמבר 1992 נשא לאישה את ענת, באירוע מקורי ומיוחד אותו הפיק בקיבוץ "חפץ חיים". עופר היה בן מסור ואוהב, והוא וענת שמרו על קשר קרוב וחם עם הוריו. במכתב שכתבו לאימו, רוזט, נאמר: "לאמא שלנו, השאיפה לשלמות - זוהי תמצית עקרונות החינוך שרכשנו ממך, תמיד לנסות וליצור משהו מוגמר, מראשיתו ועד סופו בדקדוק קפדני ובבחינת מיקרוסקופ, השאיפה הזו, אין יקר ממנה בהצלחות... שלמות בדברים הגדולים שברומו של עולם ושלמות בפעוטות זוטות, ואפילו באפיית עוגיות...".

בשנת 1991 יצא עופר ללימודים אקדמאים מטעם הצבא. באופן טבעי הוא בחר להעשיר את השכלתו בתחום החינוך. את התואר הראשון סיים בהצטיינות בחוג לחינוך באוניברסיטת בר אילן, תוך התמקדות בחינוך בלתי פורמאלי ומנהל חינוכי.

לאחר הלימודים שב לצבא בתפקיד מורכב ומאתגר כקצין חינוך באוגדת אזח"ע.

בשנת 1995, נולד בנו הבכור תום. באותה השנה, עבר עופר לתפקיד קצין חינוך בפיקוד הנח"ל. למרות ששירת בתפקיד תקופה קצרה עד למותו, קדם עופר את נושא החינוך בחיל באופן ראוי לציון.

ביום כ"ב בשבט תשנ"ו (12.2.1996) נפצע עופר אנושות בתאונת אופנוע קטלנית בכניסה לקיבוץ כרמים והובהל לבית החולים ברזילי, שם נפטר מפצעיו. עופר היה בן שלושים ואחת בנפלו. הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בבאר שבע. הותיר אחריו אישה, בן, הורים, שתי אחיות ואח.

בהלוויתו ספד לו רמ"ח חינוך: "כזה היית עופר, אדם כל כך חי וחזק וכשרצית משהו - אז פשוט קבלת, ולא משנה כמה מכשולים היו לפניך וכמה ארוכה הדרך להשיג את המטרה. כזה היית עופר - חייכן, עושה מלאכתך באהבה ואדם... צבא הגנה לישראל, חיל החינוך והגדנ"ע מאבדים היום קצין איכותי, אבל קודם כל חבר...".

בינואר 1991 העלה עופר על הכתב מרחשי לבו, מילים אשר קשה שלא להצטמרר לקריאתן: "יודע אני כי לכל אחד יש קץ, אך מתי יגיע קיצי? האם מתאונה, ממחלה ממארת או סתם בשל זקנה והתבלות המכונה, רק לכשזה יגיע מאחל לעצמי שיהיה זה בשלבי השיא. לא אוכל לסבול את תחושת התלות ואבכה על איך נלקחה לי העצמאות. רוצה את זה מהיר וקצר. מה לעשות, אי אפשר לחיות לעד".

משפחתו הקימה גלעד לזכרו במקום התאונה.