סמל שמעון קניגסבוך ז"ל

האחים שמעון ושלמה קניגסבוך

היה ערב. הגשם שירד לסירוגין כל היום, כבר פסק. אך הרוח החזקה עוד נשבה. לא רבו המכוניות שדהרו בכביש המגיע עד כפר-סבא. ליל סגריר. כלתה רגל מן השוק. פעמים הרבה כבר חשבנו לבוא לבית זה, הניצב במרכזה של כפר סבא, אך תמיד באה הרוח שעיכבה. רוח היא באדם, ועתה גם נשבה רוח חזקה ברחובה של כפר-סבא. קרבנו עד לבית, ושוב עצרנו. עתה חזרו ועברו במחשבותינו תוכן השיחות עם האב השכול: לא, הוא לא יוכל לשוחח עמנו. לא יוכל לעמוד בכך. לב אב שכול חזק מברזל, אך אין להעמידו בנסיון. מאז אירע האסון הכפול - נסתגר בדלי"ת אמותיו. נכון, פעמים ידבר אדם וירוח לה אך אסונו שלו - כבד מנשוא. גם כתפי ענק ישחו בנשאן שכול של שני בנים יצירים. "לא, אני לא אוכל לדבר" - אמר לנו האב. ואז ביקשנו לשוחח עם הבת, אחותם של שני האחים הנופלים. לבה צעיר, ויעמוד.
בטרם נפתח דלת ביתה של הבת, שוב האזנו למשב הרוח ההומה. דומה היה באזנינו כי כאן, בפתח הבית הזה, הוא מקום נשיקתן של שתי רוחות, הבאות משני הקצוות, מן הצפון ומן הדרום, מן ההר ומן הים. כן, כאן המו הרוחות שבאו מחוף הים ברפיח, דרומה לעזה ולחן-יוניס. וכאן הן נשקו ברוחות הרים שבאו מהרי הגלבוע, בין עמק-יזרעאל והגליל-התחתון. כאן נפגשו וכאן השמיעו דכים: קול נפילתו של שמעון קניגסבוך על הרי הגלבוע, בהפגזה קשה שבאה מעבר ג'נין הערבית; וקול נפילתו של אחיו הצעיר, שלמה קניגסבוך, בפריצה לשערי רפיח, שברצועת-פלשתים. ושניהם בשעה אחת נפלו. בצהרי יום שני בשבת, כ"ו באייר תשכ"ז, שעות מעטות לאחר פרוץ מלחמת-ששת-הימים.
היו כאן האחות והגיס, קרובי משפחה וגם דוד - אח האב השכול, גם חבריו של שלמה וגם ידידיו של שמעון - ובין כולם בלטה היא, הרעייה האבלה של שמעון, עדנה לבית ערמוני, בת המושב שדה-יעקב, ששני ילדים ילדה לשמעון בחייו והשלישי חדשים מספר לאחר נפלו, וקראתהו על-שמה עתה ישבו הם כולם ושתקו.
בפינה, בחדר הסמוך, ישבנו תחילה ושוחחנו עם בת-שבע ויינברג, לבית קניגסבוך. היא סיפרה לנו על מקור מחצבתם של שני אחיה שנפלו, על אבא, על אמא:
"אבי, ר' מרדכי-צבי קניגסבוך, יליד קראקא של גליציה הוא. בנעוריו בא עם הוריו לבאמברג של גרמניה, וכאן קיבל רוב חינוכו, כאן גם השלים לימודיו בגימנסיה מקומית. לפני מלחמת-העולם השניה עלה ארצה, ומיד פרש ללמודים: בירושלים למד בבית-המדרש למורים של "המזרחי". בסיימו לימודיו - עבר לכפר-סבא, עסק בהוראה ובניהול בבית הספר מזרחי, שלאחר-מכן קיבל את השם "בר-אילן". אמנם כבר בגר אבא, אך עדיין צמא היה ללימודים. אותה תקופה נפתחה אוניברסיטת בר-אילן ברמת-גן. אבא נרשם ללמודים, השתלם בעיקר בכימיה. עברו שנות הלימוד, והוא מבוגרי המחזור הראשון של אוניברסיטת "בר אילן". האוניברסיטה הציעה לו להצטרף לסגל המרצים בה, לפיכך גם עברה המשפחה לגור בשכנות לאוניברסיטה. אבא עבד כאן תחילה כאסיסטנט ולאחר מכן כמרצה; כן עסק במחקר בכימיה במכון וייצמן ברחובות והוא אף בצוות החוקרים במקומות המחקר העליונים במדינה. כל השנים האלה ליוותה אותו אמא, בחיים נעימים ושלווים. אמי היא טניה לבית גרצוביץ. היא נולדה בפוניביז' שבליטא. אף היא הרבתה בלימודים, סיימה את הגימנסיה העברית שבקובנא. אמא ילדה לאבא חמשה ילדים: הבכור - שמעון, אני - בת-שבע, שלמה, דבורה ויוסי. שמעון ואני נישאנו והמשכנו לגור כאן, בכפר-סבא, גם לאחר שההורים עברו לקרית האוניברסיטה ברמת-גן. כיום לומדת דבורה באוניברסיטה, ויוכי אחי - במדרשית נע"ם בפרדס-חנה. ושמעון - נפל, ושלומיק - נפל. ביום אחד נפלו שניהם. ביום פרוץ המלחמה. שלומיק נפל בפריצה לרפיח; ואחינו הבכור שמעון - נפל במקום היישוב הערבי אל-מזר, המיוחס לעיר מרוז, שבניה לא באו לעזור במלחמת ברק ודבורה, שבראש הר הגלבוע. לגבינו קיבלו פסוקים שונים במקרא מובן מזעזע. קרא-נא בסוף שמואל א' ובתחילת שמואל ב': "...ופלשתים נלחמים בישראל, וינוסו אנשי ישראל מפני פלשתים, ויפלו חללים בהר הגלבוע: וידבקו פלשתים את שאול ואת בניו, ויכו פלשתים את יהונתן ואת אבינדב ואת מלכישוע בני שאול: ויוכבד המלחמה אל שאול וימצאוהו המורים אנשים בקשת, ויחל מאוד מהמורים. וימת שאול - - גם כל אנשיו ביום ההוא יחדיו. ויקונן דוד את הקינה הזאת... הרי בגלבוע אל טל ואל מטר עליכם, ושדי תרומות, כי שם נגעל מגן גבורים... הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו, מנשרים קלו, מאריות גברו.. איך נפלו גבורים בתוך המלחמה... איך נפלו גבורים ויאבדו כלי מלחמה - -"
פניה הלוהטות של בת-שבע ויינברג-קניגסבוך, בעת שציטטה את פסוקי ספר שמואל - נשתנו לפתע. היא אינה קוראה פרק תנ"ך סתם. הרי הדברים כמו מוסבים על שני אחיה, שמעון ושלמה - שהיא נולדה להורים בין שניהם, ושניהם נפלו במלחמה יום אחד, שעה אחת. אבא - שבור, אמא - אינה יכולה לקום מאבלה. עדיין השכול והכאב ניבט מעיניהם. שני אחים נפלו ביום אחד, בדומה לשני בני אהרן - "וידום אהרן".

שמעון הי"ד

שמעון קניגסבוך, בנם של ד"ר מרדכי-צבי וטניה קניגסבוך, נולד בכ"ה באייר תרצ"ט (1939), עשרים-ושמונה שנים ויום אחד לפני נפלו. הוא סיים את בית הספר הדתי בכפר-סבא, המשיך בסמינר שבבית-וגן שליד ירושלים, פעיל בסניף בני-עקיבא, עובד בהדרכת-נוער במושב שרשרת שבנגב, משמש מורה למלאכה - ופעיל בכל מקום שירותו. משרת בצה"ל, ומחליט לבנות בית בישראל. במושב שרשרת פגש בחיילת-מורה נאה, עדנה ערמוני, ילידת שדה-יעקב. הם נישאו, ובנו ביתם בכפר-סבא. לאחר הולדת בנם בכורם, רונן, יצאו בשליחות ארגון "בני-עקיבא" להדרכת הנוער הדתי בבראזיל ובאורוגואי שבדרום-אמריקה, שם נולד בנם השני, דורון. לאחר שלוש שנים של שליחות חינוכית-תנועתית - שבו ארצה, בנו בית חדש בכפר-סבא. שמעון נשתלב בעבודה כמזכיר האוניברסיטה בר-אילן. ובינתיים הרתה אשתו עדנה - ופרצה המלחמה.
אריה ורינה אנטמן - שכנים הם לבית עדנה ושמעון קניגסבוך. אריה היה חברו וידידו של שמעון מנעוריהם. רעייתו רינה - אף היא מחברות-הנעורים של שמעון. מספרת רינה אנטמן:
- עם שמעון למדתי עוד בבית-הספר היסודי, בית הספר "מזרחי" בכפר-סבא. תקופה קצרה למד בישיבת בני-עקיבא בכפר-הרא"ה, ושמר על קשריו עם ראשי הישיבה, הרבנים משה-צבי נריה ואברהם צוקרמן - במשך כל השנים. שנתיים ימים למד שמעון בגימנסיה "ישורון" בפתח-תקוה, ומכאן, עבר לסמינר שבבית-וגן בירושלים. בלמדו בפתח-תקוה - עבד בהכנת ביצורים, ושם נפצע בחלקים שונים בגופו. לאחר-מכן עבר לשרת בהדרכת נוער שבמסגרת עליית הנוער בכפר-הנוער-הדתי, היה מדריך בגדנ"ע ופעיל בין חברי בני-עקיבא כאן. אני זוכרת אותו כל השנים מאז - והוא פעיל, ומחייך, ומסייע בידי כל חבר, ועוזר. שכנים היינו - וביתו פתוח היה לכל מודע ומכר. סייע בידי צעירים רבים להכניסם ללימודים באוניברסיטה "בר-אילן" - והכל עשה בענווה. זוכרת אני שהיה מספר על הטיולים שחיבב לטייל עם חבריו ועם חניכיו, ואני זוכרת היטב איך ראיתיו נהנה בטיוליו עם שני בניו, כשהם אחוזים בידיו, ידי אבא אוהב.
אריה אנטמן, גבה-הקמה, ניכר שעדיין אינו מאמין ששמעון חברו מילדות אינו עוד. הוא מספר עליו, כאילו אך יצא מן החדר, וישוב:
"מיום עמדי על דעתי זוכר אני את שמעון. כל עוד גר בכפר-סבא לא זזו ידינו, איש מידי רעהו. שלוש שנים נעדר מכאן, וחזר לאחר שליחותו לדרום-אמריקה. גם עכשיו נדמה לי פעמים הרבה, ששמעון נעדר - אך עוד מעט קט וישוב. תכונותיו הטובות של שמעון, לעזרה לזולת - ניכר שהוא ניחן בהן בלוא שיור. הכל טבעי היה, ואיש לא דחפו לסייע לזולת. היפוכו של דבר: הוא יזם מפעלי-עזרה. לא פעם ביקש לסייע לי בעבודתי, ועל-אף שידעתי כי אין זה בתחום עיסוקיו, ידעתי כי אמת בפיו, ואך מבקש הוא להקל על ידידו. בשטח אחר - ראיתיו נהנה: הוא התכונן לבחינות. פעמים הרבה ראיתיו לא רק כקונה לעצמו ידיעות נחוצות, אלא מצאתיו נהנה מעצם הלימוד. כאשר נוסד מנין-הצעירים לתפילה - היה שמעון בין הראשונים לארגונו. הוא חיבב את נוסח התפילה של הצעירים, לא חיבב נוסחאות שדבקו ביוצאי גלויות שונות. היתה בשמעון גם מידה של קיצוניות, וזאת בשטח שלא פעם שוחחנו בו: שמעון, בדבריו, תבע תמיד רמה גבוהה ביותר של מוסר בין אנשי ציבור. הללו חייבים להיות בעלי מוסר, יושר ומידות-טובות. ער היה לענינים פוליטיים ועסקנות - והדברים הללו היו תמיד לשיחה. בשטה זה "היה אכפת לו מאוד".
יהודה ברנשטיין ורעייתו - אנשי חינוך הם. יהודה מנהל בית-ספר ומורה ותיק. זוכר הוא את שמעון עוד מימי שהותם יחדיו במושב שרשרת. לאחר-מכן היו שניהם ומשפחותיהם שליחים להוראה ולהדרכה בארצות דרום-אמריקה. מספר יהודה ברנשטיין:
- עם שמעון עבדתי יחדיו עבודת הוראה בהיותו במושב שרשרת, בעזתה. היתה זו תקופת התגבשות תכונותיו ודעותיו של שמעון. זה מקרוב סיים שירותו בצבא. במושב "שרשרת" הכיר את עדנה ועמד לפני נשואין. אף הוא עבד בהוראה ובהדרכה. מורה מסור היה, שלא הקפיד על שעות עבודתו, אלא מתמסר היה לכך בכל לבבו. אף לאחר שעות העבודה מרבים היינו שיחה בעניני חינוך והוראה. בשעות ערב וליל הארכנו בשיחות על הדרך שיבור לו בחיים. כמורה - לא היה שמעון מוגבל לחינוכו של גיל מסויים. אלא תואם היה לכל גיל. מסור היה ואין רבים כמותו. לאחר תקופה קצרה שלא נפגשנו - חזרנו ופעלנו יחדיו בשליחותנו. תחילה הוא בבראזיל ואני באורוגואי, לאחר-מכן בא אף הוא לאורוגואי. ביתו הפך להיות בית יהודי-ישראלי בארץ זו, לצעירים יהודים שחפצו להתחמם באור יהודי-ישראלי. גם לאחר שובו ארצה, היו עולים מאותן ארצות באים לביתו, והוא היה מסייע בקליטתם בארץ. יתירה מזו, כאשר הגיעה למונטיבידיאו ולסאן-פאולו הידיעה על נפילת שמעון ושלמה אחיו - קראו במונטיבידיאו מועדון על-שמם, ובסאן-פאולו נתאספו לאסיפת זכרון.
מספרת הגברת ברנשטיין:
עליז היה שמעון בכל שעה שראינוהו - ורציני כאחד. לא היה נופל ברוחו - ומעודד זולתו. עתה - כל המעמסה נופלת על עדנה רעייתו. והיא אמנם מטפלת ביד-אמהית רכה בשלושת ילדיהם, רונן, דורון ואבי-שמעון שלמה. הכל עושה היא כדי שהבית לא יחסר דבר, כדי שהילדים לא ירגישו בחסרון אבא.
עדנה הנאה, רעייתו של שמעון, ישבה כל העת עטופה ברוב שרעפיה. עתה, כאשר שמעה שמה, הרימה עיניה, הביטה בסובבים אותה. וסיפרה:
- בנינו הבכור רונן, בן שש שנים הוא היום. ילד עצור הוא. בימים הסמוכים לאותו יום - הזכיר את אבא. היום - נמנע הוא. כאשר לפעמים מזכירה אני לו את שמעון, מרים הוא עיניו אלי ושואל: "למה מזכירה את לי אותו"? הוא נמנע מלהזכיר את המילה "אבא". לא כן דורון, בננו הבינוני: פעמים הרבה משתדל הוא לעשות מעשים כאביו, ותמיד אומר: "כך עשה אבא". כן, שמעון איננו. תמיד כה שמח כאשר היה מתקדם בלימודיו, מבין ב"סרגל החישובים" שבידו. ובעת לימודיו ועבודתו - לא התבטל ולא איבד שעות לריק. מיהר הביתה, כדי לא להפסיד שעות של שהות-יחדיו עם אשתו, עם ילדיו. רק שנתיים ימים הספקנו לגור בבתינו החדש, שהוא כה טיפח. גינת-ירק - שלא זכה לאכול מפריה. היה מסייע לי בכל, ובפרט בשבועות שלפני פרוץ המלחמה, כאשר הייתי בהריון והעבודה קשתה עלי. הבן השלישי נולד, בלוא שאביו יראהו. קראנו לו על-שם אביו ואחי-אביו; אבי-שמעון שלמה. באו ימי המתיחות של סוף חודש מאי תשכ"ז. שמעון ידע שיקראוהו, תמה שכל חבריו כבר גויסו ורק הוא עדיין לא נקרא. הוא הכין את כל הציוד לקראת קריאה ליחידתו. שמעון - סמל ראשון היה בסיירת. כעשרת ימים לפני פרוץ המלחמה הגיעה הקריאה לשמעון. והוא הלך. לאחר ימים מספר - קיבל חופשה ובא הביתה. גם אמו, שביקרה אז בכפר סבא, באה לראותו. ביום הששי שקדם למלחמה, כאשר עמדתי להדליק נרות-של-שבת, חזר והופיע. עייף ויגע היה, וכך גם היה כאשר ישב לשולחן-של-שבת. במשך השבת ישן שעות ארוכות. במוצאי שבת עמד לשוב ליחידתו. שעה ארוכה עמד בפתח, אמר: "אינני יכול להפרד מהילדים..." הוא עמד ו"העוזי" בידו. הילדים בקשו כי יראה להם כיצד לירות - והלך. ב"טרמפ" הגיע ליחידתו. לשם, למרומי הרי-הגלבוע, ליד אל-מזר. הפגזה כבדה הופגז המקום ביום השני בצהרים. הוא עוד הספיק לקרוא לאנשיו - שיחדיו שימשו סיירים ליחידת חיילים דרוזית - ואז פגע בו פגז.
עדנה פרצה בבכי. הליטה פניה בכפיה. הכל מסביב שתק - וזעק. תוך דמעותיה אמרה:
- לאחר שנפל - דפדפתי בפנקסיו האישים: היו שם שמות חברים שצריך לסייע להם, לעזור להם - ועכשיו הוא איננו.
ואחותו של שמעון, בת שבע, מוסיפה בקול חנוק:
- אב מסור היה, בעל מסור היה, ומעל לכל היה בן נאמן, בן מסור... כל בוקר, לפני עבודתו, בא היה לבית אבא-אמא לשאול לשלומם. כן, כך הרי זעקה אמא בעת הלוויתו: "שמעון איננו - מי יבוא עכשיו כל בוקר, לאמר "בוקר טוב, אמא"!?

שלמה הי"ד

שלמה קניגסבוך, השלישי בבית מרדכי-צבי קניגסבוך, נולד ב-י"ח בכסלו תש"ז (1947). בן עשרים שנה היה בנפלו. כאן יושבים הם שלושה מחבריו הקרובים: אברהם שטרן, יוסף ישורון ואלי בלום. יחדיו למדו בבית-הספר היסודי בכפר-סבא, יחדיו פעלו בבני-עקיבא, יחדיו למדו ב"מדרשית-נועם" בכפר-סבא, יחדיו גויסו לצה"ל, יחדיו חלמו על המשך לימודיהם באוניברסיטה.
אומר אברהם שטרן, חברו הטוב של שלמה:
- אני מכיר את שלומיק עוד מימי לימודינו בבית-הספר היסודי. כל זמן השיחה על אחיו הבכור, שמעון, חשבתי ותמהתי: סיפרתם כאן על שמעון - והנה כה תואמים הדברים גם את שלומיק אחיו. בדומה לכך, התכונה לעזר-לזולת, לידידות חברים. שלומיק עצמו רצה להידבק במידותיו של אחיו, והעריצו. גם סיפר לנו עליו הרבה. ער ותוסס היה, פעל וארגן והדריך צעירים-ממנו ב"בני-עקיבא". ראיתי בו חבר יקר, ורציתי בהרבה ממעשי להדמות לו. להיות בקרבתו. יחדיו היינו במוסדות החינוך, יחדיו בארגון, יחדיו ב"קומזיצים" ובפעילות חברתית. תכונתו להיטיב לזולת ולהנותו נתגלתה לי בעיקר בעת לימודינו ב"מדרשיה". גם לאחר-מכן, כאשר כבר גוייסנו ושירתנו באימונים בסמוך למקום המדרשיה - היה שלומיק אומר לעתים: "בוא, נעלה לישיבה, נבקר את החברה, וגם נקח גמרא ליד ונלמד סוגיא". זאת ועוד: זוכרני שסיפר כי ביקש מאביו מתנת שחרור מהצבא. ומהי? ש"ס. השכלתו הרחבה ודעתו המעמיקה מצאו לעצמם אפיק בעת שירותו בצבא, עד לימי אימוניו המפרכים, עד להיותו קצין בדרגת סגן, ועד לשרותו בסיירת השריון. ועד - עד לאותו קרב אכזר בשערי רפיח. - -
מספר חברו יוסף ישורון:
- חבר קרוב הייתי לשלומיק, ואת שמעון אחיו הכרתי אך מרחוק. אך כל שסיפרו כאן תואם את שלומיק, ולרגעים אף חשבתי כי כל שעות שיחתנו מוסבת עליו. למדנו יחדיו ב"מדרשיה" בפרדס חנה. בעל מרץ היה שלומיק, וכך קראנו לו בכינוי: "מרץ". הוא ביטא את מרצו לא בערבים ובהפסקות בלבד, אלא גם, ובעיקר, בלמודים, בהתמדה, בעמקות. מהימים הראשונים במדרשיה התבלט שלומיק בעליזותו ובטוב-לבבו, ובכך קנה לו לידידים את כל הסובבים אותו. כאשר קרבו ימי סיום למודינו במדרשיה - התלבט שלומיק לאן יפנה. עד לגיוסו עוד נותרה שנה והוא הלך לשנה זו ללמוד בישיבת "מרכז הרב" בירושלים, כדי להתחזק בתורה ויראת-שמים. בגייסות השריון בהם שירת עברו עליו ימים קשים, אך הוא לא התלונן. שמעתי מפיו סיפורים שונים על אותם ימים, אך אף לא תלונה אחת. הוא שאף להתקדם, עבר קורס קצינים, והיה לקצין בסיירת השריון. באמצע חודש מאי עמד להשתחרר. שהה בבית, נפגש עם חבריו, שב ליחידה כדי להשתחרר - ואז פרצה המלחמה... והוא לא חזר עוד -
אלי בלום היה חברו של שלומיק בחדר אחד ב"מדרשיה". מספר הוא על אותם ימים של לימודים ועיון, של שיחות ותפילה, של ביקורים הדדיים בבית-הורים בימי חופשה. הוא מצטט קטעים מחיבור שכתב שלומיק אותם ימים: "האם עמי ערב הם אויבינו?" ודברים קצרים על שיחה אחרונה בטלפון, ימים מספר לפני נפילתו, ועל עלייה לקברו בבית-הקברות הצבאי.
על הימים האחרונים ועל יום המלחמה מספר גיסו של שלומיק, אורי ויינברג:
- ימים מספר לפני פרוץ המלחמה, העבירו את שלומיק ליחידה אחרת. אותו יום של פרוץ המלחמה יצאו שלושה זחל"מים, וביניהם זחל"ם סיור וחבלנים, והתקדמו לצומת הדרכים שבכניסה לרפיח. שלומיק פקד על יחידת הסיור - ואז לפתע פגע פגז-זרחן בדופן הזחל"ם, ובגלגל. נפצעו, נהרגו. שלומיק נפגע קשה, נכווה. שרשרת-זהב, שקיבל מאחותו מתנה, תלויה היתה לו על צוארו, היא סרטה בבשרו, אך קשה היה לו להוריד. עבר ג'יפ של הסיירת בחור בשם מוקי סייע בידי שלומיק, הוריד השרשרת. שלומיק הועבר לבית-החולים. לאן? עד היום לא ברור לנו, אם לאשקלון אם לבאר-שבע. שיחותינו עם מפקדים, מרובה בהן הסתום על הברור. והוא - איננו. נפל, גופתו נקברה בבארי. עוד בו ביום בשעת-בוקר כתב גלויה להורים, ובצהרים - נפל. באותה גלויה כתב שלומיק: "...יש לי עוד מספר דקות לפני שאני זז. מרגיש מצוין. לא מתוח. מחכה כמוכם לרגע שעבורו התאמנתי שלוש שנים. הרב-סמל שואל אותי בצחוק כרגע אם אני כותב את הצוואה, שטויות!!! אין מה לדאוג, הכל יהיה בסדר - - -" ולאחותו הוא כותב: "...שמרי על עצמך חמודה, אביא לך משהו יפה מקאהיר. תרגיעי את אמא ואת אבא. תאמרי לו שלא ידאג, החלטתי ללמוד בשנה הבאה כימיה, ושום דבר לא יעצור, בעזרת-השם.."
נפסקים הדברים. עוד פסוקים מעטים מפי החברים. הדוד, אח האב, הוא זאב קניגסבוך, מוסיף:
- בצעירותם ניכרו בשמעון ובשלומיק, הבדלי הגיל אך כאשר בגרו - תאמו מאוד זה לזה. וקשורים היו בעיניניהם, בשיחותיהם. יחדיו חיו - וגם נפלו.
והאחות בת-שבע עוד מוסיפה ומספרת על דרך-הנפתולים שבה הודיעו למשפחה על נפילת שני הבנים, על המלים העקלקלות שאנשים ביקשו, על שחיפשו את האחד לספר לו על נפול אחיו, כדי שישב "שבעה" - ונודע שגם הוא בנופלים... והיא מוסיפה וקוראה קטעי שירים שנכתבו על שני אחיה, לאחר נפלם: "...לא נוכל לאמר כי היית / כי רק היית ודי / הן הכל משלך עוד נושם / צוחק מתרונן והוא חי / הן אתה מאתנו לא מת / וגם אם נדמה גופתך / רק מאוד מאתנו גבהת / עד לא יכולנו הכיל / את מלוא קומתך - - --"

ראה, הנה מוטלות גופותינו שורה ארוכה, ארוכה.
פנינו שונו, המות נשקף מעינינו. איננו נושמים.
כבים נגוהות אחרונים והערב צונח בהר.
ראה, לא נקום להלך בדרכים לאורה של שקיעה רחוקה.
לא נאהב, לא נרעיד מיתרים בצלילים ענוגים ודמומים.
לא נשאג בגנים עת הרוח עוברת ביער.
ראה אימותינו, שחוחות ושותקות, ורעינו חונקים את בכים.
ומפץ רימונים מקרוב ודלקה... ואותות מבשרים סערה.
הנה מוטלות גופותינו, שורה ארוכה, ואיננו נושמים.
אך הרוח עזה בהרים... ונושמת.
והבוקר נולד, וזריחת הטללים רוננה,
עוד נשוב, ניפגש, נחזור כפרחים אדומים.
עת תידום בהרים זעקת יריה אחרונה.

ח. גורי