את עודד הכרתי מזה חמש עשרה שנים. צעדנו יחד מאז הפנימיה הצבאית, דרך קורס מפקדי טנקים, בה"ד 1, קק"ש, השתלמות ב-חו"ל, המכללה ל-פו"מ, עברנו יחד את מלחמות ששת הימים ויום הכיפורים, וקרובים היינו זה לזה גם בתפקידו האחרון. בכל אותה דרך ארוכה היינו ביחסים משפחתיים קרובים.
חייו של עודד השתזרו בתוך חיי בנתיב אחד תוך כדי אתגרים, התלבטויות ומאמצים משותפים, ונקטעו באיבם, להוותי הרבה, באמצע תרגיל בפיקודי. אבד לנו חבר יקר, קצין שבלט בענוותנותו, ביושרו, בחברות ללא מצרים ובכוח רצון איתן להמשיך ולשאת בעול. תכונות אלה אפיינו אותו במשך כל ימי חייו.
הייתי עד לקרבות שניהל הגדוד בפיקודו של עודד במלחמת יום הכיפורים בגזרת רמת הגולן.
מן הדיווחים שלו במכשיר הקשר, למפקד החטיבה אל"מ יצחק בן-שוהם, הסתבר שנמצא במגע עם עוצמות ענק של טנקים, לאורך גזרה ארוכה, מישורית ופרוצה, כשלרשותו טנקים בודדים שנותרו לפליטה, לאחר שרוב המפקדים נהרגו בשעות הראשונות לקרב.
לדעתי, ניהל שם עודד את אחד הקרבות הקשים ביותר ברמת הגולן. היה זה קרב חסר סיכויים לאחר שהעורף החטיבתי נותק מגדודו על ידי כוחות סוריים עדיפים. אף לא כוח אחד שלנו נקלע למצב כה קשה בכל ימי הלחימה ברמת הגולן.
הייתי עד גם למלחמתו העיקשת של עודד על חייו, בשכבו פצוע אנושות בבית-החולים רמב"ם. כאשר התגבר על פציעתו, על אף שסיכוייו כבר קרבו לאפס, ניתנו לו, כנראה, חייו במתנה לשנתיים נוספות...
הכרתי את עודד בהתלבטותו, אם להיענות לבקשת מפקד גייסות שריון להפסיק את לימודיו האקדמיים ולחזור ולשרת בחיל. ידעתי שישוב אל השרות למרות מצבו הגופני. השריון היה חלק בחייו של עודד, ולא יכול היה לעמוד מן הצד בעת שהחיל עמל על שיקומו - והצטרף.
בהערכה רבה צפיתי בקצב עבודתו ובמאמץ שהשקיע בתפקידו האחרון. תרגיל חטיבתי מלא, אחריות על גזרת קו רחבת ידיים והקמת ימ"ח היוו רק חלק מעבודתו הגדולה. למרות מגבלותיו הגופניות והקושי שבכניסה מחדש לקצב פעילות מסחרר, הפגין עודד חדוות יצירה מעוררת התפעלות.
למדתי מעודד ידידות קרובה מהי, חברות אמיתית, צניעות, ענווה וטוב לב. מקוה אני בכל לבי שזכרו ישמר לעד בתוכנו וישמש מופת לכולנו.