קורות חיים
חיים נולד בתאריך 19 בספטמבר 1963, ערב ראש השנה, א' בתשרי - יום בריאת העולם. הוא נולד לסימי ודוד שגרו בקרית גת. לחיים שישה אחים ואחיות - רותי, ניסים, דבורה, אהובה, חנן וסמי. הוא גדל והתחנך בקרית גת. חיים תמיד בלט בחוכמתו ויכולותיו בכל תחום בו עסק.
חיים התגייס לשירות בצה"ל בשנת 1982. הוא גוייס לחיל הקשר והאלקטרוניקה לקורס במ"ק בטכני ומשם המשיך למסלול הדרכה. במרץ 1989, במהלך שרות הקבע בטכני נפגשנו. לאחר פרק זמן קצרצר עברנו לגור יחד מתוך ידיעה שמצאנו את אשר חיפשנו. במרץ 1990 נישאנו. במרץ 1992 נולד רן, בננו הבכור. שנה לאחר לידתו עברנו לגור בנס ציונה בשל חילופי תפקיד. הוא עבר לשרת בצאלים ואחר כך בצריפין.
בדצמבר 1994, נולד ניר. לאחר לידתו עברנו להתגורר באריאל ואני השתחררתי מצה"ל. גרנו באריאל 5 שנים. רגע לפני החזרה לחיפה, בינואר 2000 המושלג, נולד עוז. ביולי 2000 חזרנו לגור בחיפה. חיים המשיך לשרת בצריפין ולנסוע מדי יום הלוך ושוב.
אני רוצה לספר על חיים במספר היבטים, מעבר לסקירה הטכנית של מי הם בני משפחתו והיכן גר במהלך חייו. אני רוצה לדבר על חיים האבא והבעל, על חיים הבן והאח, על עבודתו של חיים.
הדבר הראשון שחיים היה זה בן משפחה. הוא היה מסור ונאמן למשפחתו באופן שאי אפשר בכלל לתאר. חיים היה החבר הטוב ביותר שלי. אין סיפור, תחושה או ארוע שלא שיתפתי אותו ולהיפך. כל יום חיים היה נכנס הביתה בשעה 19:30, עומד רגע בדלת, בוחן וסוקר את הנגלה לעיניו בחצי חיוך גאה, מציין לעצמו שוב - זה שלי. כשהרגע הזה היה מסתיים, הוא היה ניגש אלי, נותן לי נשיקה ושואל "מה נשמע, לולו?", מנשק את הילדים, מניח את התיק על פינת האוכל, מתיישב ושואל - "מה את אומרת, אורלי, בא לך קפה?". טקס קבוע כבר 14 שנים.
רן, ניר ועוז הם מושא הערצה ואהבה ללא גבולות. ההערצה והאהבה ביניהם הייתה הדדית. רן ניר ועוז קשורים לחיים בעבותות מיוחדים מאוד. מעבר לדמיון הפיזי המדהים ביניהם. מעבר לעובדה שהם אהבו לעשות את אותם דברים, מעבר ליכולות השכליות הנדירות שירשו מאביהם, הייתה ויש ביניהם הערצה הדדית מיוחדת ונדירה. הם בנו יחד פזלים, פתרו יחד חידות, השתוללו יחד בלונה פארק, טיילו יחד בטבע, ישבו ושוחחו שעות, על הכל. העיניים שלו הזדגגו בכל פעם שהביט בהם ללא קשר למעשיהם. הוא האבא הכי נאמן, אוהב ומסור שפגשתי מעודי. וילדים, כמו ילדים, חשים במה שזרם אליהם ממנו, שבויים באהבתם אליו. אהבה מוצדקת לחלוטין.
כל ערב, אחרי שהילדים הלכו לישון, ישב חיים על הספה "שלו" ואני על "שלי", ושוחחנו. כך התודעתי באופן מלא לחייו ולארועים שהתרחשו בהם. ולהיפך. ביחד היינו מתלבטים והופכים בדילמות שלנו. כמו שני חברים טובים. השקט הפנימי שלו הקרין על כולנו.
אמו של חיים וגם אחיו, יעידו עליו שלא רק במסגרת המשפחה המצומצמת הוא היה בן משפחה מסור ונאמן. גם במשפחה המורחבת הוא היה סוג של דבק שאיחד את כולם. בסבלנות אין סופית ומסירות אמיתית תמך באימו. היה חבר לאחיו ואחיותיו, אהב את אחייניו כאילו היו ילדיו. באותו אופן התייחס לשרון וקרן - אחיותי, לאימי ולנועה, בתה של שרון אשר נולדה בתאריך הולדתו של חיים - 19.9.01, ביום הולדתו ה-38.
חיים אהב מאוד את עבודתו. הוא היה מנהל המכללה הטכנולוגית של חיל הקשר אשר עסקה בהכשרת הנדסאים. כל היצירתיות, האהבה שלו למקצוע ההוראה, לצבא ולמדינה הושקעו בעבודתו. הוא ראה בחינוך אידיאל עליון וכך בנה את עבודתו ויחסו לעבודה.
יעידו חניכיו לאורך כל השנים כמה מיוחד הוא בדאגה, בהתעקשות שכל אחד מהם יסיים את הקורס עד סופו, בחיבה שהרעיף עליהם, בעזרה הרבה שקיבלו לאורך כל הדרך אם בהיבט האישי או במקצועי. הוא אהב את מדינת ישראל והיה נאמן לה ללא גבולות. הוא היה מבלה שעות של ויכוחים ציוניים על החשיבות של החיים בארץ, על נפלאות נופיה, תרבותה ואנשיה.
חיים הוא אדם מיוחד מאד. אין רבים כמותו ולא יהיו. הוא נהרג 10 ימים לפני יום הולדתו ה-40. בתאריך 9 בספטמבר 2003. הוא נרצח באופן מחריד על ידי תעשיית רשע שצמחה פה במהלך השנים. בעמוד אחד קשה לכתוב 40 שנים כל כך מיוחדות, מלאות בעשייה בכל התחומים.
הוא חסר לנו מאוד. עם לכתו קפאו החיים של כולנו - במובן מסויים, לנצח. איבדנו בן, אבא, בעל, אח וחבר. יחיד ומיוחד שנברא אי פעם. חיים שוכן עכשיו אי שם בין העננים. הוא היה איש טוב ולכן אנו יודעים שטוב לו שם למעלה. לזכרו ולמען רצונו אנו נמשיך לחיות ולהנציח אותו על ידי כך. זכרו מעלה בנו שוב ושוב חיוך וצחוק. האובדן הוא עצום וקשה. לעולם הוא יהיה חלק מאיתנו בכל מקום בו נהיה, בכל ארוע שנחגוג ובכל רגע ורגע.