"בני היקר אהוד. ניצב אני היום ליד קברך הרענן, לבוש מדי צה"ל, עטור אותות שלוש מלחמות, ומצדיע לך. יחד איתי ניצבים כאן בני משפחתך אשר באו ונקבצו מכל חזיתות המלחמה: אשתך, הוריך, חבריך לנשק - משפחה אחת מבין 160 המשפחות שיקיריהן הובאו למנוחת-עולמים בחלקה זו, ליד לוחמי הגיטאות.
מסביבנו קהל אבלים, שכול ויתמות, משפחה-משפחה וקברה. כל אחת מבטאת את יגונה ואסונה על-פי דרכה, אלה בזעקות קורעות-לב וקוראות תגר על רבונו-של-עולם, ואלה בתפילה חרישית ובאמירת פרקי תהילים. אנחנו כואבים את כאבנו בדומיה, מי בבכי עצור ומי בדמעות בלב; ולא מפני שכאבנו קל יותר, לא מפני שקיבלנו את אסוננו כגזירת גורל, בחינת אין מערערין על גזירתו של הקדוש-ברוך-הוא, אלא מפני שכך חונכנו, כך נהגת גם אתה ליד קברות חללי יחידתך - פקודיך אשר נפלו בקרבות הרבים שבהם השתתפת.
אינני מוצא ניחומים בתפילה - איני זקוק ל"אל נחמות". ליבי זועק ל"אל נקמות". אינני יכול להתנחם שזהו רצון האל, שהאל גומל לאדם על-פי דרכו; שאתה נבחרת לשלם את המחיר היקר על חטאיו של עם ישראל. יתכן שקל היה לכולנו אילו האמנו באמונה זו; אני אינני מסוגל להאמין, כי אם יש אלוהים בשמיים הגומל לאדם על-פי דרכו - לא היית אתה טמון כאן. כי בכל חייך הקצרים היית סמל הטוהר והיושר, בן מסור להוריך, בעל נאמן לאשתך ואב דואג לבתך טל, מפקד קרבי מעולה, תמיד בין הראשונים בקו האש, בשליחות המסוכנת. ואם כל אלה לא עמדו לך, אזי אין לי אלא לחזור על דברי המשורר הלאומי: "אם אחרי השמדי מתחת רקיע הצדק יופיע - ימוגר כסאו לעד..."
לא זעקנו ולא התפללנו - עמדנו אפופים יגון ומלאים זעם, כי אנו קורצנו מחומר אחר. אתה אהוד, דור שלישי של לוחמים ובונים שכל חייהם היו קודש להגנת הישוב והמדינה - משפחה אחת מני-רבות, נצר לדור ראשונים אשר תרמו להקמת המדינה ולהגנתה, לא רק בעמל אלא גם בדם. יום לפני נפילתך יצאתי לחזית הצפון. נכספתי לראותך. קיננה בי הרגשת אסון מתקרב וזאת לאחר ששלושה מבני דודיך נפצעו בקרבות. רציתי לראות אותך ולעודד אותך, למסור לך ד"ש חיה ממשפחתנו, מאשתך כרמלה שעמדה בימי הריונה האחרונים, ומבתך טל שכה אהבת. רציתי לעודד אותך, כי ידעתי שלמרות מסירותך למשימה, דבקותך במטרה ודאגתך לפקודיך, הציקה לך בוודאי המחשבה למצבה של כרמלה ולשלומה של טלי.
הגעתי למיפקדת החטיבה. היה זה בעת שהתנהל הקרב על כיבוש מוצבי החרמון. הגעתי קרוב אליך - רק שישה קילומטרים של כביש משובש מכוסה באש ארטילרית הפרידו בינינו ומנעו ממני להמשיך בדרכי. ממיפקדת החטיבה דיברתי איתך במכשיר האלחוט; שמעתי את קולך שליו ובוטח, ומסרתי לך ד"ש חמה וחיה. זכורים לי דבריך: "המלחמה למעשה נסתיימה. עוד מעט נתראה". נפרדתי ממך מאושר ושמח שיצאת בשלום מהתופת הנוראה של קרבות מזרעת-בית-ג'ן, ששמעתי את קולך השליו והבוטח, אולם לא כך התפתחו הדברים. הייתי האחרון מבני משפחתך שזכה לשמוע את קולך. המלחמה נסתיימה ואנו לא התראינו. היום אנו נפגשים כאן כולנו ליד קברך.
ב-23 באוקטובר, למחרת שיחתי איתך, קרה האסון ואנו לא ידענו. היינו מאושרים כי האמנו שגם ממלחמה קשה ואיומה זו יצאת בשלום, כשם שיצאת בשלום מקרב תל-אל-פאחר במלחמת ששת הימים ומעשרות הקרבות במלחמת ההתשה ופעולות התגמול. עוד יומיים חלפו, השמועות על נפילתך מילאו את הסביבה ורק אלינו לא הגיעו - עד לאותו רגע נורא בו התדפקה חוליית קצין-העיר על דלת ביתנו בצהלה, משתאית על האומץ וההתאפקות שבהם קיבלנו את ההודעה.
השעה היתה תשע בערב. התלבטנו כיצד להודיע לכרמלה. חרדנו לשלומה וחששנו, שידיעת האסון עלולה לפגוע בפרי בטנה. לבסוף הייתי זה אני, אביך, אשר ביחד עם דליה אחותך וידידים יצאנו לרחובות כדי לבשר את הבשורה הנוראה לכרמלה.
ישבנו "שבעה". הבית היה מלא מבקרים, חברים, קרובים, ידידים - פשוטי-עם ורמי-מעלה; ועם כל הערכתי לאלה שבאו לנחמנו לא מצאתי לעצמי ניחומים. חיפשתי נקודת-מישען, כדי להישען עליה ולהיאחז בה. פניתי לאלוף הפיקוד וביקשתי לשלוח אלינו קצין מגדוד "ברק", לוחם שהיה קרוב אליך. רציתי לחזור ולחוש את אשר עבר על אהוד במלחמה זו; רציתי לדעת לא רק כיצד נפל, אלא גם כיצד נלחם. הקצין הגיע. סגן צעיר, כמעט נער. נקש בדלת, עמד דומם ולא ידע במה להתחיל. הקלתי עליו, חקרתי אותו. שאלתי והוא ענה. ביקשתי לדעת, לשמוע כיצד עמדת כמפקד קרבי במבחן הקרב, ומה היתה הערכת פקודיך אליך. לא היה לי שום ספק מה תהיינה התשובות. האמנתי בך, בכושרך, בתבונתך, בתושיתך הקרבית ובדאגתך לאנשיך.
תמו ימי "השבעה". התכוננתי לצאת לאיזור הקרבות. לא רציתי ולא יכולתי להסתפק בתיאורי שמיעה בלבד. רציתי לעבור את מסלול הקרב, לשמוע פרטים, להתרשם ממראה עיני, כאילו רציתי לחזור ולחלק איתך את נטל השיקול והאחריות המוטל על כתפי המפקד ברגעים קשים. כי תמיד נהגת לשתף אותי בהוויותיך הקרביות, להתיעץ ולו גם לאחר מעשה, לשמוע הערכה, להסיר ספק, לקבל עידוד. אולם יציאתי נדחתה, כי ביום השמיני לנפילתך נולדה בתך יעל. אצנו לבית היולדות, להיות עם כרמלה ברגעים גדולים ומכריעים בחיי אדם ומשפחה, ברגעים שהם מקור של שמחה להורים, אשר בתוקף הנסיבות הפכו להיות רגעי תוגה ויגון.
לאחר מספר ימים יצאתי למזרעת-בית-ג'ן ועברתי את מסלול הקרב מלווה על-ידי חבריך לנשק. קיבלתי הסברים, שמעתי הערכות מלאות שבחים והערצה; שמעתי זאת מחיילים, מקצינים שהיו פקודיך וכן מקצינים בכירים שהיו ממונים עליך. וכך הגעתי לעמדה שבה נפלת. גם בעת ביקורי התנהלו חילופי אש ארטילריים, אולם נחושה היתה החלטתי לראות את המקום, ואכן ראיתי ושמעתי את סיפור רגעיך האחרונים; ואם יש משמעות לאימרה כ"פשע היה בינו ובין המוות", הרי היפוכו של זה הולם את נסיבות מותך. מטר אחד בלבד הפריד בין המקום שבו נפגעת מרסיס פגז ארטילרי לבין פתח הבונקר שבו עמדת לתפוס מחסה, והלב נצבט. והשאלות "אילו"? ו"מדוע"? - צצות ועולות. "אילו" נורה הפגז שניה אחת מאוחר יותר, היית מגיע למחסה. מדוע אתה, שיצאת שלם ובריא מהתופת הנוראה של ארבעה ימי התקפות-נגד קשים ומתמשכים, בקטע המסוכן ביותר בגיזרה, נפגעת מרסיס בודד? ומדוע פגע הרסיס פגיעה קטלנית? הן כה רבים המחלימים מפצעיהם!
אין תשובה לשאלות אלה, ואין את מי לשאול. תרצו, גזירת הגורל, מס הדם אשר שילמה משפחתנו הענפה והמושרשת אשר רבים מבניה עמדו במבחן הקרבות מאז דרכה רגלו של סבך צבי, לפני קרוב לשבעים שנה, על אדמת פתח-תקוה. ואכן, עד כמה נכונה ואמיתית קביעה זו ניתן היה להיווכח לא הרחק מביתנו בצהלה. בפארק הירקון עמד להיערך כנס "גולני" במסגרת חגיגות כ"ה למדינת-ישראל. לכנס לה הוזמנת אתה, אהוד, וכן גם אני. שנינו שירתנו באותה חטיבה. הכנס בוטל עקב המלחמה.
מעבר מזה של הכביש, בגני התערוכה, נערכה תערוכת "מאה שנות התישבות". ביקרנו בתערוכה אמך, אנוכי ואחיך צביקה. כשנכנסנו ל"בית הראשונים" נדהמנו, כאשר מול פתח הבנין צצה לעינינו תמונה בגודל טבעי של שלושה שומרים עטופי כפיות וחגורי אשפות-כדורים, שאחד מהם הוא סבך צבי. תמונה ידועה שניתן למצוא אותה בספרי העליה השנייה, תולדות ההגנה ועוד. עברנו לאורך מסלול התצוגה, מתקופת סבך צבי בעליה השנייה ל"גדוד העבודה", הגדוד אליו השתייכו סבך יעקב וסבתך פנינה, הורי אמך. מאורעות 1936, סבך יעקב כ"גפיר", חבוש קולפה, אשר שירת תחת פיקודו של יצחק שדה במגדל-צדק. ולאחר-מכן דורי שלי, תקופת הפלמ"ח, קורסי המ"מ של ההגנה, הנוטרות, מלחמת העצמאות, מערכת "קדש". ואז בא תור הדור השלישי, דור הנכדים; מלחמת ששת הימים, הקרב נורא-ההוד על תל-אל-פאחר ברמת-הגולן שבו השתתף גדודך, מלחמת ההתשה שבה נטלת חלק בגיזרת בית-שאן, במוצבי התעלה, בפעולות-התגמול נגד המחבלים בפתח-לנד, ובלבנון.
אכן, שרשרת מתמשכת של מאבקים ומלחמות שבה שלובים בני משפחותינו לדורותיהם, עד לרגע זה שבו אנו עומדים על קברך ליד קיבוץ לוחמי הגיטאות. ומה אירוני הדבר, רק קילומטר אחד צפונה מכאן, בשכונה דרומית של נהריה - הקמת את ביתך הראשון לאחר נישואיך, כאשר שירתת בחטיבת "גולני". רק קילומטר אחד בשטח מפרידים בין המקום שבו התחלת את מעגל חיי המשפחה שלך, לפני למעלה מארבע שנים, לבין המקום שבו נסגר המעגל. מה נוראים ומה אכזריים הדימויים הללו!
ובעומדי כאן, על קברך, אחד מני-רבים, הרי מעבר לכאב וליגון המשותפים לכולנו, מתנהל בקירבי מאבק של רגשות, רגש אשמה ורגש גאווה... רגש "אשמה" - בעקבות ההרהורים העולים במוחי, שמא הייתי אני זה שקבעתי והשפעתי על דרך חייך ובכך, בעקיפין, גם על נסיבות מותך; כי תמיד ראית בי דוגמא ומופת, שאפת ללכת בדרכי; ביתנו היה ספוג אווירה של נכונות לשירות, להתנדבות, להליכה ליחידה קרבית. בתנאים אלה היה כה מובן לנו שבחרת בבחירתך החופשית להצטרף לפנימיה הצבאית וכהמשך לשרת בצבא הקבע, בגדוד קרבי. הן יכלו הדברים להתפתח גם אחרת. היו לך נתונים טובים להצליח, לפתח קאריירה אחרת ואז אולי לא היית ניצב בשורה הראשונה, ואולי לא היית נופל - כי "נופלים ההולכים ראשונה". והרהורים אלה מציקים לעיתים, וביחוד כשאני עומד מול אשתך כרמלה ומול בנותיך טל ויעל.
אולם, הרהורים אלה נדחקים הצידה ומפנים מקומם לרגש הגאווה על כי בחרת בדרך חיים זו, על כי ידעת שאין שליחות גדולה מזו לצעיר ישראלי בדורנו, דור תקומת ישראל; על נכונותך למלא שליחות מסוכנת; על שראית חובה נפשית ומוסרית להתנדב לגדוד "ברק", ולצאת לאיזור הקרב המסוכן ביותר, על אף שלא נדרשת לעשות זאת, ועל סגולותיך כמפקד קרבי שבאו לידי ביטוי מלא ב-16 ימי קרב עקובים מדם.
הגיעה העת להיפרד ממך, אהוד יקירנו. עבורך הכל נגמר, אולם עבורנו, בני משפחתך, המערכה נמשכת. היא לובשת צורה חדשה, מעלה בעיות חדשות, ומי יתן שיעמוד לנו כוחנו ותבונתנו להתמודד איתן. אשתך כרמלה ובנותיך טל ויעל ירגישו בחסרונך. היש מישהו או משהו המסוגל למלא את החלל שנוצר עם נפילתך? אנו, הוריך ובני משפחתך נעשה ככל יכולתנו למלא חלל זה.
הטקס מסתיים. עוד מהדהדים באוזנינו מלותיו של החזן הצבאי: "אל מלא רחמים" וצידוק הדין. התפילות עוברות וחולפות מעלי. הן מסרבות להיקלט. אינני מסוגל להתנחם בהן. הן מקוממות אותי. אינני מסוגל לשמוע את הדיבורים על הנסים והנפלאות שעשה עימנו הקדוש-ברוך-הוא במלחמת יום הכיפורים. האומנם התרחשו נסים? היכן היה הנס? כאשר הופתענו? כאשר עמד קומץ לוחמים מול שפעת קלגסי דמשק וקהיר - לא נתרחש כל נס! סבלנו אבידות כבדות, שילמנו במיטב בנינו, איבדנו שטחים וסבלנו נזקים כבדים בציוד. שום נס לא נתרחש - את הנס חוללו הלוחמים עצמם, חבריך, ואתה אהוד. כאשר גוייס צה"ל במלוא עוצמתו, כאשר ניצבו מול צבאות דמשק וקהיר מיטב לוחמינו, מונהגים על-ידי מפקדים נועזים - הפלאנו את מכותינו בהם, שיחררנו שטחים יישובים שנפלו, והדפנו את האויב אל מבואות דמשק וקהיר.
דורות על דורות של יהודים קוראים בתנ"ך את נבואות הנקם של הנביא, המנבא "על שלושה פשעי דמשק ועל ארבעה לא אשיבנו". ומאז הוסיפה דמשק פשעים על פשעיה ברדיפות יהודים, בעינוי אסירים ושבויים ובהתגרויות מלחמה. חשבון דמשק מתארך ואתה, אלוהים, מחשה.
אנו את שלנו עשינו. לוחמינו פרעו את החשבון. הם היטיבו ללחום. הם חירפו נפשם בקרבות גבורה והסבו לאויב אבידות כבדות. הם שילמו מחיר יקר - ואתה, אהוד, הינך אחד מהם. עכשיו, אם יש אלוהים במרומים, הגיע תורך. הרם את ידך להשמיד את אויבי עמך, עם בחירתך. הגשם את הבטחותיך והבא את השלום הנכסף, למען נשב "איש תחת גפנו ותחת תאנתו". למען יוכלו בנינו ונכדינו לשכון בארצנו לבטח.
(מתוך הספר "ברקים ברמה" - סיפור חייהם ונפילתם של 22 חיילים ומפקדים של גדוד "ברק" במלחמת יום הכיפורים ואחריה)