נולד בקיבוץ אלונים, נדד עם הוריו לתל אביב, נתניה, צריפין וצהלה. לאחר שסיים את חוק לימודיו הצטרף כחניך לפנימיה הצבאית שליד ביה"ס הריאלי בחיפה. בוגר מחזור י"א (1965).
בתקופת לימודיו בפנימיה הצבאית עשה אביו, אל"מ זאב בר-סבר, בשליחות צה"ל במזרח אפריקה. שלוש פעמים ביקר אהוד את הוריו ומשפחתו באתיופיה ובאוגנדה. בתום לימודיו בפנימיה התגייס לחטיבת "גולני", שבה שירת אביו כסמח"ט בשנים שלאחר מיבצע סיני. כעבור זמן קצר נשלח לקורס קצינים וחזר לגדודו - גדוד "ברק" - תחילה כמפקד מחלקת מרגמות וכסגן מפקד פלוגה. ואחרי כן, לאחר שסיים בהצלחה קורס מפקדי פלוגות, התמנה כמ"פ בגדודו - והוא אז בן 21. בתום תקופת שירות כמ"פ התמנה אהוד לקצין מיבצעים חטיבתי, ולאחר מכן נתמנה למ"פ בביה"ס למפקדי כיתות של החטיבה. בתקופה זו נשא לאשה את כרמלה רוטמן והקים את ביתו בנהריה.
ב-1970 הועבר לביה"ס לקצינים, בתפקיד עוזר למדריך הראשי. בעקבות המינוי העתיק את מקום מגוריו למיצפה רמון, שם נולדה בתו הבכורה טל. בבסיס זה שירת קרוב לשלוש שנים, כשהוא הופך לאחת הדמויות הבולטות בו, מקובל על מפקדיו ונערץ על פקודיו. בתקופה זו יצא בשליחות המגבית המאוחדת ללוס-אנג'לס, ארה"ב. הוא קשר קשרים מצויינים עם הקהיליה היהודית שם, וכמה מהמשפחות מוסיפות לשמור על קשר עם משפחתו של אהוד. אהוד השתוקק להשלים את השכלתו ונשלח על-ידי צה"ל לשלוש שנות לימודים באוניברסיטת בר-אילן. לאחר שעבר קורס הכנה ועמד במיבחני הקבלה, עבר להתגורר עם משפחתו בראשון-לציון, שם רכש דירה והקים לו קן משפחתי חם. לאחר תקופה ארוכה של שירות ביחידות שדה נתפנה, סוף-סוף, ללימודים.
בפרוץ מלחמת יום הכיפורים מצא עצמו ללא שיבוץ. הוא נחפז למינהל-הסגל ותבע לשלחו ל"גולני". תחילה צורף לכוח מאולתר של אנשי החטיבה לקרב הבלימה. אולם ביום השלישי למלחמה, עם נפילתו של מג"ד "ברק", מונה אהוד לסמג"ד בגדוד, שבו ועמו עשה כיברת-דרך כה ארוכה; החל כמ"כ ועד מ"פ, כולל מלחמת ששת הימים וקרבות ההתשה. כסמג"ד בגדוד "ברק" עבר את כל שלבי המלחמה, תחילה בפריצה לעבר דמשק וכיבוש הכפרים שבדרך, ולאחר-מכן כמפקד על כוח הצומת שעמד בגבורה ארבעה ימים רצופים במזרעת-בית-ג'ן, הנקודה הצפונית והקרובה ביותר לדמשק, בכל שלבי הלחימה גילה אהוד אומץ-לב, תושיה וקור-רוח, כאשר רבים מחבריו נופלים בזה אחר זה, או נפגעים ומפונים לעורף.
אהוד, בן לאב ששירת בכוחות המגן העבריים ובצבא הקבע, ונכד לסבים הנמנים עם ראשוני העליה השניה ו"השומר", מצד אחד, ועם אנשי "גדוד העבודה" מצד שני, ואשר משחר ילדותו היה ער למאבקים השונים על עצמאות ישראל ועל הגנת הארץ, והוא עצמו לוחם ומפקד מצטיין, נפגע פגיעה קטלנית ברסיס פגז ליד פיתחו של בונקר סורי ששימש מחסה באיזור הקדומני והמסוכן ביותר של כוחותינו באותה גיזרה. ביום 23 באוקטובר 1973, לאחר 16 ימי קרב ולחימה, שעה אחת לפני שהפסקת האש עמדה להיכנס לתוקפה, נפל אהוד, והיא בן 26. שמונה ימים לאחר נפילתו נולדה בתו השניה, יעל, שאותה לא זכה לראות.
אהוד היה איש-צבא מעולה, בעל תכונות טבעיות של לוחם ומפקד. כבר בילדותו בלטו בו מנהיגות וזכרון מופלא לשטח, תכונות הכרחיות למפקד-חי"ר טוב. היה קצין חי"ר מקצועי ובידיעותיו הגיע לרמה מקצועית גבוהה ביותר; הכיר, על-בוריים, את כלי-הנשק של החי"ר ואת דרכי תפעולם, את תרגולות השדה ולאחרונה התעמק והתמחה בסוגיות של שיתוף פעולה עם חילות אחרים.
בתקופת היותו עוזר למדריך ראשי בביה"ס לקצינים, חתר להתאים את דרכי הלחימה של החי"ר לעידן הטכנולוגי ולאמצעי התנועה הקיימים. בכל התרגילים, שעל הכנתם שקד אישית, בלטו דרכי התפעול של החי"ר בזחל"מים, במסוקים, בנחיתה בכלי שיט ובשילובם של כל אלה. במראהו החיצוני ניכרה שובבות נעורים ועם זאת היתה בו בגרות שהפיחה בטחון. תמיד גילה יחס חברי ואבהי אל חייליו ועם זאת הקפיד מאוד על משמעת במחנה ועל משמעת מיבצעית. מפקדיו ופקודיו אמרו עליו, שניחן בקור-רוח בלתי-רגיל וביכולת לשקול במצבים קשים, תכונה שעמדה לו בקרבות הרבים שבהם השתתף.
במכתבו אל הוריו של אהוד, כותב שר הבטחון דאז, משה דיין: "אהוד ז"ל שירת כקצין קבע בחיל-הרגלים. הוא היה בוגר קורס קציני חי"ר, קורס קציני מקלעים בינוניים ומרגמות, קורס צניחה וקורס מ"פים. אהוד הוגדר כקצין מצויין, מסור, אחראי, יעיל ובעל יידע מקצועי רב. הוא היה אהוב על הכל".
מפקדו של אהוד בביה"ס לקצינים, אלוף-מישנה צבי בר, אשר שימש כמח"ט ברמת-הגולן במלחמה, כותב בין היתר: "ברגעים הקשים של הלחימה סיפר לי מח"ט "גולני" שאהוד נפלא, שמונה על-ידו לסמג"ד ושהתגלה כלוחם מעולה, אמיץ ומארגן מבריק. ומעל הכל - מנהיג מלידה. אני לא הופתעתי. ידעתי זאת היטב.
"בהמשך ימי הלחימה עקבתי אחריו ושאלתי אודותיו כל אדם שהגיע אלינו מהחטיבה. התשובות שקיבלתי כללו תמיד הלל ותשבחות. אלה היו רגעיו הגדולים של אהוד. שם היה נצחונו הגדול. אהוד היה רגיש מאוד ובעל חוש צדק מפותח. הוא נלחם במציאות שלא היה מוכן להשלים עימה. מעטים האנשים בחברה המסוגלים לקום ולומר: עד כאן. מכאן "ייהרג ולא יעבור"! הוא נכנס לעימות, שילם על כך, אך לא ויתר. חוש הצדק שלו ונכונותו להילחם על דברים עקרוניים ומהותיים, היו מדליקים וסוחפים גם אותי.
"אהוד היה בין המעטים שידע לגשר בין חיי הצבא לחייו הפרטיים, שגילה מסירות ואהבה ללא מיצרים לביתו. הוא חי במיצפה-רמון בקן של אהבה, עם אשתו כרמלה ובתו טלי. הייתי מלא הערצה לכוח ולמסירות שגילה. דמותו של אהוד תישאר חרותה בליבנו לעד".
בין המכתבים הרבים שנתקבלו בבית הוריו, לאחר נפילתו, היה גם מכתבו של הרב-סמל הפלוגתי, מוסקו, ששירת בפלוגתו של אהוד: "בקיץ 1968 קיבל אהוד את הפיקוד על הפלוגה. לפני העלייה לנפח, ברמה, לתעסוקה מיבצעית, שוחח עם חיילי הפלוגה. הם היו מאושרים שאהוד נתמנה להיות מפקדם. ישבנו מסביב למדורה. אהוד דיבר בשקט רב, אולם בקולו ניכרה עוצמה והחיילים חשו בטחון תחת פיקודו. אהוד לא אהב מלחמות. כאב לו מאוד על כל חייל שנפצע או נהרג. הוא נהג לומר: "איזה צבא נפלא יכול היה להיות צה"ל, אילמלא הנפגעים".
על אף שחיילי הגדוד, למעט משרתי הקבע, לא הכירוהו, כי חלפו יותר מארבע שנים מאז עזב את הגדוד בתפקידו האחרון כמ"פ מסייעת, וחלפו שלוש שנים מאז עזב את החטיבה, נתקבל אהוד בחזרה בגדוד באהדה ובהתלהבות, כפי שמעיד מכתבו של אחד הטוראים, דוד קלמנוביץ: "הכרנרהו זמן קצר לפני הפריצה לסוריה. המג"ד החדש שלנו הציגן לפנינו כסמג"ד חדש. בקרב לוחמי הגדוד נשמעו לחישות של שביעות-רצון, אולי בגלל דמותו הנאה והמרשימה. את קולו המתון, השקול והמאופק, אך מלא הבטחון, שמענו הרבה דרך מכשיר הקשר, בעת הפגזה, בהתקפה או ברגע של הפוגה. קולו היה תמיד בוטח ומרגיע. בימים של הפוגה ראינו אותו בדאגתו לחייליו - דאג שהחטיבה תספק להם אוכל, תחמושת וציוד חסר".
(מתוך הספר "ברקים ברמה" - סיפור חייהם ונפילתם של 22 חיילים ומפקדים של גדוד "ברק" במלחמת יום הכיפורים ואחריה)