דברים שנאמרו ביום השלושים למותו של צחי בנטוב הי"ד, שנפל במבצע השייטת באנצריה, בלבנון, באלול תשנ"ח. צחי היה הרופא הגדודי, בגדוד 890, כשדרור פיקד על הגדוד. לאחר תפקיד זה, צחי המשיך לשרת כרופא, בשייטת 13 ושניהם שמרו על קשר אמיץ.
לזכרו אל צחי בנטוב
אנחנו עומדים פה והנה עברו כבר שלושים יום. שלושים יום וזה נראה הרבה מדי. בתקופה זו יצאנו משנה ונכנסנו לשנה חדשה. שנה חדשה וצחי איננו.
אתה יודע צחי, אני עומד ומדבר מהיותי מפקדך, אבל בעצם מרגיש אחרת. מרגיש כחבר קרוב, כמי שהיה במחיצתו של מישהו ייחודי ובעיקר כמי שיודע שפקודים מסוגך הנם אלו הקובעים את ייחודנו המוסרי והערכי. עברנו צחי את ראש השנה, ראש השנה שנקרא גם חג הזיכרון. לזיכרון ישנו ערך מיוחד, יש בו מימד מחייב, מימד בונה.
השכחה היא הזר, המנותק. היא אולי יותר מהכל, האי-מחויבות. ואנחנו זוכרים, זוכרים כדי לדעת איך להמשיך לפעול ולצעוד קדימה.
זוכרים את ההקשבה, הבאה עם הצניעות.
זוכרים את היושר, הבא עם הדבקות.
זוכרים את השקט המלווה בנחישות.
ואיך לא, את העזרה והאכפתיות מהכל. כן, גם בניסיון הפרטי שלי, כמה רצית לעזור וכמה היה אכפת לך. האמת צחי, רק עכשיו אני מבין עד כמה. רק לאחר שדיברתי עם איתי על כך.
כן, וזוכרים אותך הרופא, הלוחם, המפקד, ויותר מכל - החבר.
דע לך, שמזיכרון כזה אנחנו נתחזק. זיכרון זה לא מאפשר לנו להרפות את ידינו. אין זה זיכרון מחליש. אני יכול לדמיין אותך נכנס אלי לחדר ובחיוך המבויש משהו, מאשר זאת.
כך היית, כך גדלת בבית שבו הוריך נטעו בך אותו מטען פנימי הבא עם רוחב עצום המלווה בעומק הסתכלותי ועיוני. בית זה והמשפחה כולה - זן מיוחד הוא. לכם אני אומר, ההורים והמשפחה כולה, היו גאים, כן פשוט גאים.
המשיכו את אותה הדרך בה סללתם את דרכו של צחי. אני יודע על עצמי כמה זה בונה, כמה זה מחזק. מכל מפגש אתכם יוצאים חזקים יותר, מבינים יותר ובעיקר אוהבים יותר.
דע לך איש יקר זה הזיכרון שלנו ומתוך זיכרון זה אנחנו ממשיכים ונמשיך לעשות.
רופא, לוחם, מפקד וחבר
יהי זכרך ברוך