יצאנו לטייל בכרמל.
עם ערב התמקמנו בין מטעי הבננות והפרדסים שבמישור חוף הכרמל, לקראת הטיול הצפוי למחרת. תוך כדי הכנת המדורה לקראת ארוחת הערב עברו לידינו מספר צעירים ערביים (בדואים?), הביטו בנו, והמשיכו בדרכם. כיון שהיו בינינו בנות, חששנו במקצת, ולכן זזנו ממקום המדורה, ורק אז התמקמנו לשינה...
...לאחר שכבר נרדמנו, התעוררנו בבהלה למשמע קולות בני-אדם, המתקרבים אלינו מבין העצים. זכורתני כיצד לפתי אולר או סכין, לכל מקרה שלא יבוא.
תוך כדי התקרבות הקולות אלינו שמענו ביניהם גם קולות של בחורות, שהרגיעו אותנו. עם זאת, היה זה מוזר מאוד לשמוע קולות בני אדם, המסתובבים בערב שבת במקום בלתי שגרתי כפרדס, המצוי רחוק יחסית מכל כביש או דרך ראשית. כשהגיעו הקולות עד בסמוך אלינו, ועוד לפני שהבחנו בדמויות ביתר בהירות, זהיתי את קולו של המוביל!
"רוני?!" - קראתי, ספק שואל, ספק קובע עובדה. החבורה הצועדת עצרה בבת-אחת, מספר שניות של תדהמה, ואז זיהה אותנו רוני. ההפתעה והתדהמה שלנו, כמו גם שלו, היתה עצומה. לקח לנו זמן-מה להתאושש.
כפי שמסתבר "שלף" רוני את חבריו ממסיבת ליל-שבת שגרתית לטיול לילי למערת נטיפים בכרמל. לגמרי במקרה התמקמנו לשינה בנתיב ההליכה שלו ושל חבורתו.
אותה פגישה מסתורית ומוזרה, וכלל לא מתוכננת, בערב שבת אחד במחצית שנת 1976, בין שישה צעירים בשקי שינה לבין כעשרים חבר'ה בבגדי שבת, אי-שם בפרדסים שלרגלי הכרמל, יצרה, כפי שחשתי אני, את ראשיתו של קשר מיוחד ביני ובין רוני. לפני כן, במשך חדשי הלימוד המשותפים הראשונים באוניברסיטה, לא נוצרו בינינו קשרים מיוחדים, יותר מאשר עם סטודנטים אחרים.
רוני, כפי שהכרתיו, היה דמות מיוחדת במינה: מעין טיפוס נדיר של הרפתקן-רומנטיקן, שהשהות עימו אפשרה לראות את העולם הסובב אותנו מנקודת ראות שונה מהמקובל. הוא "העז" וידע לראות ולחפש את היופי מכל מה שנראה לאחרים כשגרתי. הדבר בא לידי ביטוי בכל התחומים בהם עסק.
בלימודיו באוניברסיטה, כשכל הסטודנטים האחרים ישבו וקראו מאמרים בכתבי-עת מקצועיים, לצרכי הכנת עבודה סמינריונית, ביקש להתמודד עם נושא שדרש ממנו לצאת לשדה, ולערוך מחקר עצמאי משלו. אין ספק, שמחקר מהסוג שאיתו ניסה להתמודד, דורש מיומנות גבוהה, הרבה יותר מהנסיון של סטודנט לתואר ראשון, ושימוש בכלי מדידה מדוייקים. אלה לא היו כל-כך בידיו, אך התלהבותו ממחקרו הדביקה בסופו של דבר גם אותנו, המקורבים אליו, וחיפתה, בעינינו לפחות, על חוסר המקצועיות. ראוי לציין כי לא רבים היו מעיזים לנסות ולהתמודד עם העבודה הסמינריונית בדרך שבה בחר רוני.
ובתחום אחר: רוני אהב לצייר. ככל שאני יודע, את התחביב קלט מאחרים, אך הוא לא הסתפק בסתם ציור. חייב היה למצוא בעצמו את שיטות הציור היחודיות שלו. אחת מהן היתה הציור בחול ואבן. את האבנים היה אוסף בטיוליו הרבים, מפורר אותן, ומשתמש בהן כצבעים לציוריו... לעתים קשה היה לדבוק בהתלהבותו ולהבינה, ולעתים אף חשתי הסתייגות ממעשיו-תחביביו. אולם בסופו של דבר ידע לסחוף ולעניין, ולעתים אף להלהיב במעשיו. ואז - השתדלתי להשתתף בחוויותיו, הן בעת שביקש, והן בעת שהרגשתי צורך בכך בעצמי. לכן, למשל, כשטיילתי על הר הגעש אטנה שבסיציליה, לא שכחתי לאסוף עבורו אבנים צבעוניות מהר מסתורי זה עבור ציוריו. כשביקש - שמחתי להדפיס עבורו במכונת כתיבה את ספר שיריו לענת, לקראת נישואיהם, למרות שכמעט ולא ידעתי להדפיס.
רוני "חטא" בכתיבת שירים: שירים שכתב עבור ולזכר מי שאהב, ומי שרצה להנציח. השירים היו בדרך-כלל בעלי אופי עצוב, השפעת הרומנטיקן שבו. השמעת השירים היתה חלק ממסכת היחסים הפתוחים שבינינו. מעצם היותו כזה, היה רוני החבר הכמעט-יחיד שאיתו העזתי לשוחח על בעיות נפשיות המלוות גברים צעירים שכמונו: פרידה מבחורה ועוד. פתיחות זו היתה, כמובן הדדית.
אולם יותר מכל - צפים הזכרונות מהטיולים המשותפים הרבים שערכנו. בין השנים 1980-1976 הרבינו לטייל יחדיו, הן במסגרת סיורי האוניברסיטה, והן בטיולים פרטיים שתכננו יחדיו. הטיולים עם רוני היו שונים מטיולים אחרים. השילוב של ההרפתקנות והרומנטיות שבו הצמיחו חוויות בלתי שגרתיות, הנישאות בזכרון הרבה מעל חוויות מטיולים אחרים. ואי אפשר שלא להזכיר כדוגמה את הטיול להרי אילת: באוקטובר 1976 יצאנו שלושה לטייל בהרי אילת. טיול זה, שהיה אחד היפים והיותר ממושכים מבין הטיולים שערכתי, זכור לי במיוחד, הן בשל הנוף המיוחד והקסום של הרי אילת, והן בשל החוויות שהתנסינו בהן יחדיו, בשל קשיי הדרך. אחת החוויות המעניינות זכורה מהערב הראשון בטיול, ליד סלע הפטריה שבמכתש תמנע.
לאחר סיום ארוחת הערב, גם הפעם ליד מדורה, נכנסנו לשקי השינה, בעוד רוני עולה במעלה הגבעה הסמוכה כדי לצפות על הסביבה. כמעט נרדמנו, כשירד רוני בריצה ו"'שלף" אותנו משקי השינה, בהזמינו אותנו לטפס ולצפות בנוף. נענינו בחוסר רצון בולט, אבל כשהגענו לראש הגבעה נעתקה נשימתנו... היה זה ליל ירח מלא, מתחתינו השתרע חלק ניכר ממכתש תמנע, הזרוע מספר רכסי גרניט כהים ומשוננים, הבולטים מעל משטחי אבן חול בוהקים בלובנם. ברקע ניבטו הרי אדום הגבוהים, מעבר לגבול עם ירדן, המתוחים בכעין מסגרת תמונה פסטורלית ומופלאה זאת. שעות ישבנו על אותה גבעה, מביטים כמוכי-קסם בנוף המדהים הזה, משוחחים על נושאים שונים ומסרבים ללכת לישון.
ועוד זכורות חוויות שונות, כמו תצפית באחד הלילות על אורות עקבה המרצדים ממרחק, כשאנו יודעים שבסמוך לה מצויה אילת, המוסתרת מאיתנו על-ידי ההרים, ומעין תחושת הר נבו ממלאת את ליבנו. אילת, משאת נפשנו באותו הטיול, נראתה רחוקה-רחוקה, והתחושה היתה כי מנגד נראה אותה, אבל מי יודע אם נגיע אליה אי-פעם.
כעבור יומיים הגענו. נפרדנו מהחבר השלישי, שנסע צפונה, והחלטנו להסתובב קצת באילת ובחופיה. התמקמנו באחד החופים שמדרום לעיר, אבל לאחר פרק-זמן קצר נעשינו משועממים. הסתכלנו, רוני ואני, סביב-סביב, ומיד החילונו להתווכח כמה זמן יעבור עד שנגיע לפסגת ההר הסמוך. את הדרך במעלה ההר עברנו בריצה כדי לנסות לעמוד בלוח הזמנים שהקצבנו לעצמנו. חסרי נשימה הגענו אל פסגת ההר, ורק אז - כאשר ראש מפרץ אילת נפרש מתחתינו במלוא הדרו נרגענו.
גם מעשה הצלילה ראוי להיות מוזכר. חלונות המצפה התת-ימי שמדרום לאילת מצויים מספר מטרים מתחת לפני הים. קבענו כי אני ארד למצפה, ורוני יצלול מחוץ למצפה אל מול החלונות התת-ימיים כדי שאנציח אותו במצלמה. לאחר מכן - יצטרף אלי.
הפתעת התיירים ששהו באותה עת במצפה היתה כנראה מוחלטת: בין הדגים הצבעוניים והאלמוגים שנשקפו מבעד לחלונות המצפה נראה לפתע אדם הצולל עם משקפי מגן בלבד לעיניו. רוני זיהה אותי ללא בעיות, והבחין באכזבתי כשהתמונה שצילמתי "לא הצליחה". בספק הבעת תרעומת סימן לי שאחכה, הוא יצלול שוב. בצלילתו השניה צילמתיו פעם נוספת. רק אחר-כך הסתבר כי הבחור הרוויח שתי תמונות.
היו עוד הרבה טיולים משותפים. תקצר היריעה מלספר על כולם. אזכיר רק כי הרגשנו שכאשר מי מאיתנו ירצה לתכנן טיול מיוחד, אולי גם מעט הרפתקני, יוכל לסמוך על חברו כי יצטרף אליו. הרגשה זו ליוותה אותי גם לאחר הניתוק שנוצר מכורח הנסיבות.
היום אני מצר על ניתוק זה. מטבע הדברים, כשבונה כל זוג את קן משפחתו, וכשהחבילה מתפרקת, וכל אחד מתגורר באזור אחר, נוצר נתק מסויים. המפגשים בינינו נתמעטו, ותקופת-מה אף נוצר נתק. למרות זאת ידעתי כי פוטנציאל החברות בינינו נמשך. בלבי חשתי שכשארצה, אוכל לפנות שוב לרוני, כדי לתכנן עמו מסעות מרתקים, כבעבר. רק שבועות ספורים לפני מותו חודש הקשר לאחר תקופה ארוכה...
ואז בא החלל. לשבת כיום מול אלבומי התמונות, לעיין בתמונות של אז, כשברקע נראים נופי גולן, גלבוע, שומרון הרי יהודה ומדברו, נגב וסיני, ופשוט להיזכר...
חיליק הורוביץ