אלבום תמונות
בס"ד
י"ח תמוז תשס"ב, 28 ליוני 2002
יובל.
לזכרו של חייל, חייל אלמוני. אלמוני במידותיו, אלמוני בפעילותו, אלמוני בתרומתו לחברה, אלמוני בתרומתו למדינה ולארץ.
החייל רחב העם היה אומר, "זעקי ארץ. זעקי ארץ אהובה" כי מי שמתאבק בעפרייך הוא החייל האלמוני שהכרתי זה מקרוב. ורחוק הוא עתה. היכרות קרובה היתה לי איתך יובל וטעונה היא עד מאוד. אך רחוקה עתה היא. כי כדרך כל הארץ מהאדמה באת, ואל האדמה שבת. וזו האדמה דורשת את קירבתך יותר ממני. כי זו האדמה אוהבת אותך יותר ממני. כי זו האדמה אשר עליה נלחמת ונתת את כל כולך כדי שאנוכי ועמי היושב בציון, נוכל לנוח ולישון בשקט בלילה.
אתה יובל, אשר חדרת בעוצמות הנפש שלך, אל קירות ליבם של כל מכרך, בחייך ודאי, ולאחר מותך יותר. הם לא ידעו את תחלואות המלחמה ההיא, אשר נלחמת בה. ותרומתך לארץ הזו, אשר חובקת עתה היא אותך, ולא אני אותך.
יובל. היית אלמוני כשרצת בג'בלאות בימים ובלילות. "לא ידענו", אמרו לי. "לא שמענו", אמרו לי חבריך. ועיני נוטפת דמעה ואני תמה. כל פעם שאני מספר עליך יובל, אני תמה יותר איך לא היכרוך הקרובים ביותר. או אז, אני בעצם מבין. כאן מתגלמת אישיותך ואצילותך בעוצמתה הרבה. הס מלדבר. הס מלהשתחצן. הס מלהזכיר. כי העבודה של החייל האלמוני, אין איכותה אלא במעשים.
יובל. היית חייל כי לא דיברת. לא דיברת, כי היית אדם. אדם. בעל אישיות צנועה, ללא גאווה וולא יוהרה. לא על האדם שמסביבך ולא על החיילים והחיילות שהקיפוך. כולם נשמעו לך וכיבדוך, בגלל האדם שבך. צחוקך הביישני וכמובן, כקצין מקצועי הנאמן לארץ.
פשוט. חייל, קצין וג'נטלמן.
וכחייל? כחייל, הארץ חובקת אותך עתה לא סתם. כי אנוכי ראיתיך רץ כסוס על ההרים והגבעות, אשר רגליך דרכו עליה, כדי להשיג ולרמוס את אויבי העם הזה. כי כל מבצע וכל פיגוע הכי קטן, רצת אתה הראשון אל תוך ליבה של האש לתת מענה למצב. כי שם ידעת יובל, שאתה צריך להיות. וכי רק אתה, נותן את המענה לכל בעיה. וכך, במקום שאין אנשים, אתה תמיד היית האיש.
יובל. לא חסת על עצמך ולא חסכת מזמנך מלרדוף את האויב. גם כשכבר היינו עייפים במרדפים ההם ואוייבינו, נסו לתוך מאורותיהם, חיכית וחיפשת תחבולות מלחמה. ועד שכבר חזרנו לבסיס מאוחר בלילה, עייפים ותשושים, אתה יובל היית יורד מהג'יפ והולך למח"ט לישיבת סיכום. ואנו החיילים, הלכנו לנוח.
ולא עוד? אני יודע, כי עם עייפותך גם אחרי הישיבות, היית ממשיך לשבת במשרדך ומתכנן את התגובה הבאה. אתה הראשון פתחת את המשרד ואתה, אחרון נעלת.
יובל. גם עכשיו, כשרועמים התותחים בעיר האבות. אני יודע, שאילו תוכניות שאתה נהמת עליהם כאריה. בימים ובלילות. עכשיו יובל, הם יוצאים אל הפועל. כי עד עתה, גזירה זו ישבה בשקט כשאתה עמדת. ומיום שנחת, היא עומדת עלינו. כן, אני מעז לומר ומעיד. בגללך יובל, ישבנו בשקט.
ועתה. כשנשמתך שוכנת שם במרומים. אני יודע שאתה שוב אומר, כאן אני חייב להיות. כי להיות יעיל אהבת. וכאן, מתחת כיסא הכבוד, כאן ממרכז התכנונים העולמי, יעילותך תגאה. כאן יובל, תישא תפילה ליושב במרומים, על העם, על ההורים, האחים וכמובן, על מירי והילדים. כי לך יש את הזכות, בהגנה על המולדת והעם, כשהיית עימנו. ותפילתך וטליתך, אשר השתדלת להניח יום יום, יעידו על כך.
ולנו חבריך, לא נותר אלא לומר את קינת דוד. "הצבי ישראל, על במותך חלל. איך נפלו גיבורים? אל תגידו בגת. אל תבשרו בחוצות אשקלון. פן תשמחנה בנות פלישתים, פן תעלוזנה בנות הערלים. הרי בגלבוע, אל טל ואל מטר עליכם ושדי שדמות. כי שם נגעל מגן גיבורים, מגן שאול, בלי משיח בשמן. מדם חללים. מחלב גיבורים. קשת יהונתן לא נסוג אחור. וחרב שאול לא תשוב ריקם. שאול ויהונתן, הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו. מנשרים קלו, מאריות גברו. בנות ישראל, אל שאול בכינה. המלבישכם שני עם עדנים, המעלה עדי זהב על לבושכם. איך נפלו גיבורים בתוך המלחמה? יהונתן, על במותיך חלל. צר לי עליך אחי יהונתן. נעמת לי מאוד. נפלאה אהבתך לי מאהבת נשים. איך נפלו גיבורים ויאבדו כלי מלחמה".
יובל. מכאן מתומצתת אהבתך לאדם, לרעיה, להורים ולארץ. צר לי עליך אחי, נעמת לי מאוד.
מירי היקרה. לך נותר החלל הכי גדול, אך את תרימי את הנס. זהו ניסו של יובל.
נס של אהבת האדם.
נס של אהבת המולדת.
ונס של אהבת החסד.
כי לא תנוס רוחו מאיתנו, כי אם גופו הלך וחללו ישוב ויימלא. ואת ניסיו, ירימו עולליו.
יובל עלם חמד, קצין מוכשר ורם האדם, דרג אתה.
תהא נשמתך צרורה בצרור החיים. אמן.
ע.ד.