אלבום תמונות
מוקדש לכל מי שלא הכיר את שי, שלא יודע איזה אדם מופלא הסתתר מתחת למעטפת הצניעות והתמימות.
שי, כמו אביו, גדל כל חייו בעיר רמת-גן. עיר שבעתיד למד לאהוב או יותר נכון, "לצחוק" עליה.
בגן יהודית, ברחוב המעגל, הכיר שי את חבריו הראשונים, שבהמשך ליוו אותו בבית הספר היסודי.
כשהגיעה השעה ללכת לכיתה א', התחנך שי בבית הספר היסודי "זומר" עם רוב חבריו, שהיו עימו בגן יהודית.
כבר בבית הספר היסודי ניתן היה לראות ששי לא צריך "ללמוד" יותר מדי בשביל להצליח. הוא היה מעין גאון קטן. במהלך ההפסקות היה רץ בין הכיתות לאחר שצחק על כל תלמיד ותלמיד בכיתתו, מה שהביא את התלמידים לרדוף אחריו בניסיון ''להחזיר'' לו על חוצפתו.
למרות הכול, אם תשאלו את חבריו מהיסודי, יגידו כולם שלא היה אחד שלא אהב את שי. איכשהו, בקלילות ובתמימות שלו הוא שבה את לבבות הסובבים אותו.
כמו שציינו קודם, שי הצליח בכל תחומי הלימודים, אבל התחום שסחף אותו היה מחשבים.
בזמן הלימודים היו גם שיעורי מחשב, שם למד להכיר את סביבת העבודה וגם קצת לשחק במשחקים הקלאסיים של פעם.
כבר לקראת סוף בית הספר היסודי, בכתה ח' (בעיר רמת גן אין חטיבות ביניים), הראה שי את יכולות המחשב שלו בעריכת ספר המחזור ותמונותיו.
כשהגיע הזמן לומר שלום לבית הספר היסודי, בחר בבית הספר התיכון "אורט" ע"ש אבין, הרבה בזכות היותו בית-ספר אינטימי ובזכות מגמת המחשבים המורחבת שלו.
כבר בכיתה ט' הראה שי שלא שכח את אופיו הציני ובחר בהומור כדי להתקרב לחבריו לכיתה. מה נאמר - הייתה זו הצלחה מסחררת.
בכיתה י' כל הפסקה סבבה בבדיחות ובצחוק על המורים, התלמידים, תושבי שכונת סלמה ג', ומי לא?
אם דאגתם ללימודיו של שי - אל חשש - גם כאן הייתה לו הצלחה.
איכשהו, שוב, מבלי להכין אפילו פעם אחת שיעורי בית וללמוד למבחנים בדרך, באוטובוס, באותו הבוקר, הצליח שי להעמיד ממוצע גבוה מאוד במקצועות הריאלים, ולפעמים גם במקצועות ההומאניים, שאותם תיעב שי בנחישות.
אז נכון, לא הכול היה ורוד.
פעם החליטו לזמן את ההורים כי שי התנהג כך או אחרת.
המורה לאזרחות בי"ב שזרקה אותו מהכיתה, או המורה למתמטיקה בכיתה י' שלא השכיל לזהות את התלמיד הכי מבריק שלו באותו המחזור. אבל כל אלה פשוט לא הבינו אותו, את הנפש החופשית שלו. את הייחודיות שלו.
בזמן התיכון אימץ לעצמו שי תחביב חדש מלבד המחשב: שינה. אם הייתם מחפשים אותו ורוצים להיפגש, הוא היה עסוק במשחקי מחשב (כלומר לפרק ולהרכיב את המחשב מחדש) או בשינה.
דו-שיח אופייני היה בינו ובין חבריו:
"שי, בוא נצא עם החבר'ה."
"לא, לא... עזוב אותך, אני עייף."
אך איכשהו, גם כשהפסיד מחצית מהפעילויות החברתיות בזמן התיכון לטובת המחשב והשינה, היה שי פופולארי וחלק עצום מההוויה הכיתתית.
לקראת סיום התיכון אסף לו תחביב נוסף, קצת יותר אקטיבי משינה: הצילום.
במיומנות מושלמת לקח שי את מצלמתו והפיק יצירות אומנות כבר מהצילומים הראשונים.
מהר מאוד התחיל לצאת לסיבובים במקומות שונים עם המצלמה והחצובה ביד והרבה כשרון בבטן.
בזמן שכל אחד גילה לאן מועדות פניו בצבא, החליט שי לנסות את מזלו בעתודה האקדמאית, איך לא, בתחום מדעי המחשב.
הוא קיבל את האישור מהאוניברסיטה, אך הצבא, כדרכו, סירב.
שי למד סמסטר ראשון באוניברסיטה, בתקווה שהצבא יכיר בלימודיו ויאפשר לו לסיים לפחות שנה אחת. אך שוב קיבל תשובה שלילית מהצבא, ובחודש אפריל 2005 גויס לצה"ל.
כבר בתחילת הדרך הצבאית ראה שי שדברים במסגרת הזו עובדים בצורה חסרת היגיון לפעמים, משהו שהוא לא היה מוכן לקבל. וכך בעצם החל הטנגו בין "המסגרת הצבאית" לשי.
הצבא החליט ששי יהיה שוטר צבאי. שי חשב אחרת.
בשילוב מנצח של מזל, נחישות ויכולת הגיע שי להיות מדריך בתחום המחשוב בבית הספר לחימוש: בה"ד 20. כמובן ששי התבדח על היותו "חימושניק".
לכל אורך שירותו בצבא שמר שי על קשר גם עם חבריו הקרובים מהתיכון, אך הצליח גם לכבוש את כל סובביו מבה"ד 20 ורכש חברים חדשים, שליוו ותמכו בו בזמן שירותו בבסיס.
מהר מאוד התגלה כמדריך מצוין ומוביל במדור וקיבל את הערכתם של מפקדיו, כמו גם של חבריו.
בזמן השירות כבר התחיל לחשוב על העתיד; האם כדאי לרוץ חזרה לאוניברסיטה או לקחת הפסקה לטיול שאחרי הצבא; אם להוציא רישיון נהיגה, או אם לנצל את הזמן כדי ללמוד תוך כדי הצבא.
אבל פה לצערנו נגמר הסיפור הנפלא של שי.
אדם עם פוטנציאל אדיר ואישיות קסומה, שעוד היה כובש את כל העולם עם ההומור, השנינות, התמימות, הצניעות והחיוך המקסים שלו, נעלם מחיינו ברגע אחד.
רגע אחד שייחרט בליבנו לנצח.
חברים של שי
לספסל הלימודים.