אלבום תמונות
משנכנסתי לשמש מורה לספרות בכיתה י"א מצאתי כיתת תלמידים מדהימה.
ילדים מתבגרים עם נשמה, חום אנושי יוצא דופן, צמאים להיות יחד ובעלי רצון למצות את הזמן בצורה הטובה ביותר ב"מוסד", כפי שכינו את בית הספר "אורט אבין". הם ביקשו לשגע מעט את המורים שכה אהבו, אך יחד עם זאת למדו היטב, העריכו הישגים וידעו מהי מצוינות.
תמיד חזרו על האמירה שבכוונתם לסיים את לימודיהם בבית הספר התיכון עם תעודת הבגרות הטובה ביותר, תעודה שתהווה מקפצה לחיים בצבא ולחיים האזרחיים.
לא יכולתי של לשתף איתם פעולה בצחוק וברצינות. לימודי הספרות בכיתת המחשבים הייתה חוויה יוצאת דופן מבחינתי; שילוב מדהים בין לימוד רציני ומעמיק ובין הומור יוצא דופן.
כל זה הפך את היחסים בינינו למשהו מעבר ליחסים בין מורה ותלמידיו.
בכיתה י"ב כבר לא יכולנו להיפרד, ובאופן טבעי, ולבקשתנו, הפכתי למחנכת הפורמלית של הכיתה.
איך קוראים לזה – "אהבה ממבט ראשון".
על רקע יחסים אלה בלט במיוחד התלמיד שישב בטור השני בספסל האחרון – שי. מהרגע הראשון זיהיתי אצלו משהו אחר, כובש בייחודו.
לא פעם, כשישבתי עם עצמי וחשבתי על כל אחד מהתלמידים בכיתה, ניסיתי לזהות ולהגדיר לעצמי את המיוחדות שבשי. ידעתי לזהות את התכונות המופלאות שבו, את השילוב שבין החוכמה, האינטליגנציה הרבה עם ההומור המיוחד שלעולם לא נגמר. הכל היה עטוף בסוג של אדישות, כביכול.
לנגד עיניי עוברות התמונות של שי נכנס לכיתה בראש מורכן מעט בגלל האיחור הקל, חצי חיוך, אבל ניצוץ בעיניים והרבה אהבה שזרמה ממנו אליי, ממנו לחבריו בכיתה. לשאלתי: "מה קרה, שי? מה יהיה, שי?" מיד נעניתי בתשובה: "יהיה בסדר, שרה." ואני, בתוך ליבי ידעתי שהוא צודק. לא האיחור, לא המחברת הלא מסודרת, לא האדישות כביכול, הם לא יפריעו לתלמיד האינטליגנטי הזה להצליח, ובגדול.
שיעור לא היה שיעור ללא ההערות הציניות וההומור של שי. כך הסיפור "כינורו של רוטשילד" מאת צ'כוב הפך אצל שי ל"צינורו של רוטשילד", "אבא גוריו" היה "פאפא גוריון" והאמירות נאמרו על ידו בשיא הרצינות, כאילו הוא באמת התבלבל, ואנחנו כל כך צחקנו, כל כך נהנינו.
לא נשכח את היום שבו שי נכנס לכיתה עם מסיכת נינג'ה על פניו וסירב להוריד אותה במהלך השיעור. כך גם דיבר והשתתף בשיעור. כך למדנו את יצירות המופת לקראת מבחן הבגרות. למדנו על החיים, על נתינה, על אהבה. הקשבנו אחד לשני, אהבנו אחד את השני כל כך, התבגרנו וקיבלנו כל כך הרבה אחד מהשני ובילינו המון ביחד, גם מעבר לשעות הלימודים.
שי עם קבוצת תלמידים, ביקרו אותי מספר פעמים בביתי. כל כך הרבה פעמים צחקנו יחד על הפריטים המקשטים את ביתי, על הכדים הרבים, על העובדה שאין בביתי כבלים – רק ספרים וכדים.
בילינו יחד בבתי קפה, ובעיקר ב"ארקפה" ברמת החייל, גם לאחר שהסתיימה שנת הלימודים.
בכיתה י"ב על אף הלימודים לקראת בחינות הבגרות והפרויקט הגדול במחשבים, תמיד מצאנו זמן להיות ביחד ובעיקר לצחוק יחד, לקבל ולהעניק המון אהבה, שתמיד לוותה באמון והערכה אחד כלפי השני.
ופתאום, ביום אחד הכול נקטע...
קשה לי מאוד לכתוב על דברים שהם בחזקת זיכרונות מן העבר. רק לאחר שעברתי תהליך עם עצמי ואיתך, שי, הצלחתי להעלות דברים על הכתב. ואולי זה בגלל הקשר המיוחד שנרקם בינינו, שי. והנה אתה, לא מביט אליי בגובה העיניים כפי שנהגת לעשות לעד אותו רגע נורא.
התמונה שלך, שי, תמיד תהיה חקוקה בליבי. תמונה של ילד שבגר מחייך ומאושר, אוהב בלי סוף, אינטליגנטי ובעל חוש הומור יוצא דופן, שקיים רק באנשים יחידי סגולה כמוך.
לעולם לא אשכח אותך,
תלמידי האהוב, שי.
שרה רוטנברג.