אלבום תמונות
שי אחי היקר!
אני רוצה לכתוב, אבל המילים לא יוצאות, רק מחשבות כל הזמן עולות בראשי מחשבות של געגוע, של זיכרונות וחוסר הבנה איך כזה דבר קרה, למה ומי אחראי; מי אשם.
כל דבר שאני אכתוב עליך לא יהיה מספיק בגלל שאין מספיק מילים לתאר את כל החכמה שיש לך, ההבנה; איך תמיד שהייתי באה אליך עם בעיות שנראו לי גדולות; תמיד עזרת לי להבין עד כמה הן קטנות. תמיד הערצתי אותך על איך שכל דבר שעשית, שעזרת לאנשים בהנאה, שעשית את זה תמיד בחיוך. תמיד היה לך זמן לכולם.
אני מעריצה אותך גם בזכות חוש ההומור המתחכם שלך; איך תמיד הייתה לך תשובה מתחכמת לכל דבר, איך שילבת צחוק עם רצינות, איך תמיד אמרת את האמת בצורה ישירה.
והאופטימיות, אני זוכרת את יום הגיוס שלך, שנכנסתי אליך לחדר בבוקר, איך הייתי מודאגת מזה שלא תהיה בבית , שלא נראה אותך חודש שלם. אני זוכרת את החצי חיוך שנתת לי, חצי מודאג והחצי השני שיודע שהכל יהיה בסדר, שאין מה לדאוג, תמיד עם האופטימיות.
אין מילים לתאר את מידת הגעגוע.
אני מתגעגעת לשיחות המתחכמות, מבדיחות שלך על כל דבר בכל מצב, תמיד אתה שם מחויך.
אני מתגעגעת למוזיקה שמתנגנת מהחדר שלך כל בוקר ביום ראשון כשאני מתארגנת לבית הספר ואתה מתארגן לצבא.
כבר אין יותר מוזיקה מהחדר שלך, אין יותר צחוקים ואין יותר שיחות מתחכמות. אבל יש זיכרונות של האח הגדול המוערץ שלי, זיכרונות שתמיד יעלו חיוך על פני, כי אין זיכרונות רעים ממך, רק טובים, מצחיקים, הזיכרונות שאף פעם לא ייעלמו.
בגעגועים והמון אהבה,
אחותך ענת.