קלינקס בעמדת המפעיל,
חצי חפיסה שני מטר משמאל ועוד כמה על הדלפק מאחור.
בנסיבות אחרות זה יכול היה להיות מצחיק.
לפעמים אולי זה נכון להוציא הכל,
לעשות סלט בלי לחשוב, בלי להתחשב, בלי ה- "צריך",
כי לפעמים פשוט אין לי כח לכלום.
את האחים שלי עדיין לא ביקרתי אחרי הלידה,
מוצאי שבת, סיום השבעה שלך - לא הגעתי.
יום חמישי, אזכרה של אמא - בפעם הראשונה מזה עשר שנים, לא הלכתי.
למרות שהנחת היסוד הבאה מהווה לפעמים סיבה לפעולותינו,
מרגע לרגע, אני מרוצה שאיכפת לי פחות מ- "איך שרואה אותי העולם".
רוצה לפעול מבפנים, מהלב. רוצה להתאזן, רוצה להתחזק.
לאט לאט, קל לי יותר להבין שנכון להוריד הילוך בעלייה,
לפני שבוע וחצי כשלא הורדתי, הוריד הגוף שלי מבלי לשאול אותי.
אולי בגלל תובנות אלו במקביל למכלול הכאבים, אני מרגיש שלם יותר?!
לא עבר זמן רב ואפשר לראות אנשים שוב מחייכים,
מביט בנו, מתחברים אליך, מתחברים לאלוהים, מתחברים ללב.
אנשים מגלים את עצמם, אנשים מתגלים לעצמם.
הופכים אקסטרוברטים יותר, הופכים מבוגרים יותר ויותר...
רק מציאות תובענית שכזו יכולה להוציא מאיתנו כ"כ הרבה רגשות.
ושוב צחוק בבקרה. מאמין שאתה מחייך שם למעלה כשאנחנו צוחקים.
חצי חיוך, כמו שאתה יודע ואח"כ צחוק בס מתגלגל אך מבוקר,
כזה שרק אתה משמיע בבקרה, כזה שקשה לשכוח.
מתלבט אם לשתף את הבריאה בכתיבה שלי, מה יצא מזה?
אשתף...
חושב עליך ואז על על אמא וסבתא. כבר הבנתי שזה טיבעי.
כשאני שואל את אוהב "איפה סבתא עפרה וסבתא שולה?"
(את אמא שלי היא מכירה רק מתמונות אז לשתיהן היא קוראת סבתא),
היא עונה בלי לחשוב פעמיים: "אבא, גם לורדי בשמיים"
לורדי, הסאן ברנרד שלנו, גם איננו... אוהב בת שלוש...
אז כמו שהאמנתי תמיד וכמו שאוהב יודעת, גם אתה שם, מתבונן בנו ומחייך אלינו.
לפעמים יש לי תחושה שהחוזה הגשמי שלנו טרם הסתיים.
שיש עוד כ"כ הרבה שאפשר היה ללמוד מאדם שכמוך,
שלא ביקשתי ממך סליחה על שבעבר אולי עניתי לך בציניות כמו שרק אני יודע.
ובכלל, שמישהו שם למעלה אולי קצת התבלבל ולא יכול להודות בטעות...
ולמה לכל הרוחות אני חושש כשאני כותב את השורות האלה???
אחת בלילה. חדשות. הקריין מודיע שהפסקת האש תחל בשעה 7:00 בבוקר
ואני אומר, קיבינימט!!! שבוע, שבוע ימים מפריד בין ההלוויה שלך לבין ההפסקה המיוחלת.
לאבירם אמרתי שאני יוצא לשתות.
קלינקס...