יום שישי, שעת בין הערביים.
מוצא את עצמי בבקרה, כשבוע וחצי לאחר שעזבתי את המקום בפעם האחרונה.
כרגע סיימתי לקרוא את המיילים שהציפו לי את התיבה. חלקם, שלכם - נגעו בדיוק באמצע הלב.
עשרה ימים, להם לא היה אח ורע בעברי עברו עלי ובשל כך רציתי לשתך אתכם בהירהורי ליבי...
שבוע שעבר, יום שלישי, שעה 23:00, הגעתי לבקרה אחרי יום מהנה אך מתיש בפארק המים נחשונית עם אוהב.
כאבים שקדמו לאותו הלילה הגבירו את אחיזתם בראשי. הרגשתי שאני מתפוצץ. אפילו למצוא מחליף לא יכולתי.
שיתפתי את אביעד בכל שעובר עלי ומיד, בלי שאלות מיותרות, החל מרתון למציאת מחליף.
מספר דברים זכורים לי מאותו הלילה. אייל הגיע באפיסת כוחות לבקרה, אירן וזיו עזבו את הבקרה עם איחולי החלמה מהירה בעודי שרוע על הרצפה,
אבירם הזרים לפי כוסות מים ואביעד הסיע אותי לבילינסון, טיפל בי כאח והיה איתי עד 3 לפנות בוקר לערך. מאותו רגע קיבלתי צרור של משכחי כאבים ומשם הכל מעורפל...
מהבוקר שלמחרת (כשגילו שיש לי דלקת...) ועד יום רביעי האחרון, הוצפתי בעשרות שיחות טלפון, SMS-ים, הודעות קוליות וביקורים שחלקם הגדול היה מכם.
יום שני בבוקר, כמחצית היממה מהשחרור שלי מבית ההבראה (לא בית חולים), צלצל הנייד.
אורן על הקו, שואל לשלומי. מחד, צילצול בשעה מוקדמת יחסית לא הפתיע אותי משום שהיינו בקשר על בסיס יומי, ובכל זאת משהו לא נשמע נכון, השתיקות שלו היו ארוכות מדי...
"יש לי משהו לספר לך", אמר. "שתף", עניתי מרוצה. והוא אכן שיתף... "זיו........"
אתנחתא.
אמש, יום חמישי, בשעה שאוהב ואופל היו איתי, קיבלתי הודעה מזוג אחים שלי. נולדו להם תאומים לאחר שנים של נסיונות. כולם בריאים. כולם בעננים.
שמחתי כמו שלא זכור לי הרבה זמן.
שוב אתנחתא.
היום, מנסה לחבר את כל האירועים שעברו עלי ועל הבריאה.
מנסה להבין, כיצד אפשר לגדול ולצמוח מרצף אירועים שכאלה? איך כל זה אמור להאיר לי את המשך הדרך?
מדוע באמצע תהליך צמיחה ומודעות אני מרגיש לפעמים כ"כ זיפת והכאב לא עובר?
לאן לוקחים אותי החיים האלה, ולמה לפעמים הכל נראה כמו סלט?
לא אשקר אם אומר שהתמונה מתחילה להיתבהר:
קיבלתי פטיש 10 ק"ג בראש, בדיוק, אבל בדיוק 10 שנים לאחר פטירת אימי וכך למדתי שיש נשמות טהורות שיהיו שם בשבילי והן (אתם) שאיפשרו את ההבראה שלי (פיזית ונפשית).
איבדתי נשמה טהורה, יקרה ואהובה, עימה שוחחתי על כל נושא שבעולם (הקשר הראשוני התפתח עוד במשמרת הראשונה על בסיס ארוע דומה המשותף לשנינו...)
הכאב הנפשי פשוט השכיח את הכאבים הפיסיים שפקדו אותי ובפעם הראשונה זעקתי לשמיים "נמאס לי לבקר בבתי עלמין!!!" אבל משהיגעתי לשם, ראיתי אתכם, שוחחתי איתכם,
והיום, קראתי את אשר על לבכם, זיהיתי את האהבה שלו ושלכם והבחנתי בדבר... הבחנתי באור, הבחנתי באהבה...
בלי יותר מדי דרמה, אין אלה קלישאות. זו האמת המציפה את ליבינו בכל רגע ורגע בחיינו ואחריהם...
מבחינתי,
לזיו היה תפקיד בסיפור של כל אחת ואחד מאיתנו. כל אחד והשיעור שלו...
לגבי, אתה לגמרי כאן, בתוכי, מאפשר לי לאמץ לליבי את כל הרגשות והתכונות שעשו אותך אדם כה מיוחד, כה אהוב.
מאפשר לי לקבל באהבה את כל מה שראיתי אצל נשמה טהורה כמוך, ואיחלתי לעצמי...
אני בוחר, בלב שלם, ללמוד מהשקט הפנימי שבליבך, מהכנות העצמית שלך ומאהבת האדם והבריאה שבך.
המשך להאיר את דרכינו לוחם אור שכמוך, לנצח, תודה.
ואתם נשמות טהורות, אל תחדלו מלהיות...
המשיכו להיות מורים ותלמידים איש של רעהו,
המשיכו לספר ולתת את שיש לכם בלב והמשיכו תמיד "לשים לב"...
תודה לכל אחד ואחת מכם על כל מה שעשיתם בשבילי, על שהייתם לצידי.
תודה לכם משום שאין דבר שהוא מובן מאליו.
מצדיע לכם מכל הלב,
אביב
נ.ב.
מצטער שלא סידרתי את הקרום של המוח שלי :-) לפני שכתבתי שורות אלה,
סליחה שעשיתי קצת סלט ושלא הייתי מדוייק כמו שאני בדר"כ דואג להיות...
ותודה מיוחדת מאוהב ואופל על סלסלת השוקולדים הטעימים :-)