אלבום תמונות
זיו
חודש עבר ושוב אנחנו נפגשים פה, בלעדיך.
חשבתי שהזמן יביא איתו הקלה, אבל טעיתי. ככל שהזמן עובר הכאב גדל, הגעגועים גוברים והחוויות שהיו לנו ביחד חוזרים לי במחשבות כל יום.
אני מתגעגע לשפה המיוחדת שהיתה בינינו, שפה של קודים שאיש מלבדינו לא הבין. הביטויים המצחיקים, כינויים שנתנו לאנשים והצחוקים עליהם, מספיק היתה מילה אחת בינינו והיא היתה אומרת הרבה:
מה עם רמבו?
מה עם חפלון?
מה עם אח שלי גיבור ישראל?
תגיד, מה עם הפרפר? ועוד מלא דיבורים וקטעים שלא נעים לי לפרט פה ליד כולם.
אתה מאוד חסר לנו בארוחת ערב של יום שישי, הילדים שמחכים שתגיע וכשהיית נכנס היית מרים כל אחד גבוה, ורון היתה קוראת הנה מנדבון, מנדבון הגיע!!
לפני שבועיים עשיתי לבד את השיעור האחרון בגלישה. הנסיעה לשם היתה כה שקטה ומשעממת, השיעור לא היה כמו שהיינו ביחד, כל הזמן הסתכלתי סביבי וכל כך רציתי לראות אותך, ובדרך חזרה לא הפסקתי לחשוב על שאולי אקספרס.
אומרים שילדים מרגישים הכל. לא להאמין איך בבוקר הראשון שלאחר המקרה מירב ואני נגשנו להעיר את הילדים, ורון הקטנה מתמתחת במיטה ועם חיוך רך ותמים היא אומרת: זיו מנדבון. מירב ואני הסתכלנו אחד על השני והיינו המומים. בשבילנו זה הסימן שמראה כמה אתה בתוכנו.
במקרה שקרה בכפר גלעדי איבדנו שנים עשר חבר'ה ואני יודע שאם היית איתי היה לי יותר קל להתמודד עם הכאב, הדברים היו נראים אחרת בשבילי. היינו נוסעים יחד לנחם ואפילו היינו יכולים לצחוק מעט בדרך.
רציתי לשתף אותך, זיו, בדבר אחד טוב שקרה לי אחרי מותך. הכרתי את המשפחה המדהימה שלך. משפחה אוהבת וחזקה. אני מרגיש קרוב אליהם כאילו הכרנו כבר שנים.
נח על משכבך בשלום, חבר יקר, אתה תחסר לי תמיד.
תשמור עלינו מלמעלה ותדע שמירב, הילדים ואני אוהבים אותך מאוד וזוכרים אותך לעולמים.
אדמוני
5.9.2006