אלבום תמונות
לקחו אותו לטיולו האחרון עלי אדמות. שלושה קצינים מחיל האוויר החזיקו את הארון מצד אחד, ושלושה, ששניים מהם טייסים, מהצד השני. גופו הפצוע שכב בתוך ארון עץ, מכוסה בדגל המדינה. ונשמתו ישבה על הארון, חיוך חביב על פניו הבלתי נראים.
"פרידה ממש מכובדת עושים לי", אמר. "יפה שקצינים וטייסים מביאים אותי. חבל שלא הספקתי לקבל כנפיים".
הם הובילו אותו דרך בית הקברות המטופח.
"תראה כמה אנשים הגיעו". אמר. "הנה שלומי, ורן, ונמרוד. וגם בשמת, ואלכסנדרה, ושלי, ואפרת, ואיתמר, ושושי, והדר, ונאווה, ומיכלי, ושירלי, וענת, וטובי, וחן, ושרית, ועדי, ואירנה, וניצה, ואיריס, ואיתנה, ויפית, ולוי. וגם החברים של שי מהישיבה, והבוסים של אבינועם מהעבודה, ומשפחה, ואנשים מהשכונה, ומשה ברקוביץ, והרב זינגר, ומפקדים, וגם אסף. ומירי. ודוד. וחיים. וד"ר דולפין. באמת מכובד".
הניחו אותו אט, אט לתוך הקבר, ונשמתו קפצה מהארון ומצא לה מקום יותר מתאים ליהנות מהטכס.
"גם יריות עושים לכבודי, יפה מאוד. וגם דברי הספד. אבל מה זה אמרת, אסף, שאני קטן גוף? אני כמעט בגובה שלך".
"אל תבכי אמא, ואל תבכה אבא. ואבינועם ושי, גם אתם, אל תהיו עצובים. גם לי קשה הפרידה. אבל תראו, עכשיו אנחנו עדיין ביחד. ואני אראה אתכם ואשמור עליכם מלמעלה. כבר לא כואב לי. אין לי בעיות נשימה, ואין לי בעיות תנועה. אני באמת מרגיש טוב. אני חופשי! אז אל תבכו. אני אוהב אתכם, ואני יודע עד כמה שאתם אוהבים אותי. אז אל תהיו עצובים. תזכרו אותי בשמחה, ולא בעצב. אני יודע שעשיתם כל מה שאפשר בשבילי. לא היה עוד מה לעשות. זה היה הזמן שלי. לכל אדם יש את הזמן המיוחד שלו".
"עוד לא הייתה לי הזדמנות, אבל עוד מעט אני מקווה לפגוש את סבתא וסבא, וגרנדפה, וחברים שלא ראיתי כבר הרבה זמן. אז לא אהיה לבד. תהיו גאים בי, ותחיו אתם במקומי בדרך שגם אני אהיה גאה בכם".
"הנה הטקס נגמר, וכולם עומדים ובוכים, ומחבקים את אמא, ואת אבא, ולוחצים יד לאבינועם, ולשי. ומחכים לי המלווים החדשים שלי, שיביאו אותי למקום שאני צריך להיות. אז שלום לעולם הזה. ושלום לכם אנשים יקרים. אני מצדיע לכם ואומר לכולכם משוחררים".