אלבום תמונות
"הוא היה מתכוון לגמור את השם"
עברה שנה מאותו יום מר בו נפל בני הקדוש על שפת התעלה. קשה לי לכתוב עליו ולמנות מעלותיו הנעלות והנשגבות, וגם אם אכתוב הרי זו כטיפה מן הים. זכורני ביום הכיפורים תשל"ד, התפללנו בבית מדרשו של האדמו"ר מספינקא שליט"א, נקטעה התפילה ונודע דבר פרוץ המלחמה. הוא ניגד אלי ואמר: "אבא, אלך לראות אם הגיעה אלי הקריאה". אמר ויצא. בהיותו כבר מחוץ לבית המדרש, שמע כי האדמו"ר שליט"א החל בתפילת הקטע "היה עם פיפיות", חזר עם עקבותיו כדי שיצליח עוד לשמוע תפילה זו, לפני שיצא אל הקרב. עם סיומה של תפילה זו, עזב את בית הכנסת ופנה הביתה. חזר ואמר לי: "עדיין לא הגיע צו הקריאה, סימן שהמצב טוב שהרי אנו השריונאים תמיד ראשונים במלחמה".
במוצאי יום כיפור הגיע אותו צו, שבישר כי בכל זאת המצב רציני. יצא אל הדרך, ובראותו אותנו - הוריו המודאגים - הרגיע באומרו: "אין לכם מה לדאוג, עד שאני אגיע יהיה כבר אחרי המלחמה". נפרדנו ממנו בלב כבד מאד. רגשות רעות רבות התעוררו בנו. עד לחול המועד סוכות לא שמענו ממנו דבר. אז הגיע הגלויה הראשונה בה אמר כי הוא אינו חסר דבר, ובקרוב יחזור הביתה. לאחר יומיים - שוב גלויה באותו סגנון ובאותה רוח. רק בהושענא-רבא השתנו פני הדברים, הגלויה נוסחה בצורה אחרת, וכאילו בישרה כבר על הסוף המר, שעות מספר אחרי קבלתנו אותה. "לא חסר לי דבר" - כותב הוא - "רק סוכה אין ובקושי אני יודע מתי נופל החג". בסוף גלוייתו כותב הוא: "אל תנסו לשלוח לי דבר, כי אני משוכנע שכבר לא יגיע לידי". מאז משפט זה נדם קולו, עד היום המר בו הודיעו לי את האסון "בנך נעדר", ועד שבאו קבוצת חברים לנשק, וסיפרו על התאריך המדוייק לנפילתו.
דודו זינגר, מפקד הטנק אשר ניצל ממנו, סיפר על הרגעים שלפני. אמר הוא בעדותו: "דבריו האחרונים היו: עכשיו תגידו שמע ישראל, כדי שאם יבוא טיל נספיק לפחות זאת. לא גמר והטנק התפוצץ".
גם מפקד הטנק הראשון שלו, שהיה עימו בקרב עד שלושה ימים לפני נפילתו, סיפר לי: "היינו בקרב קשה ביום חמישי א' דסוכות ולא היה לנו אוכל בטנק. חזרנו להתארגנות ביום שישי א' דחוה"מ, כולנו התנפלנו על האוכל, ורק יהושע שאל אם יש יין כדי שיוכל לקדש בערב".
היה שקט ועניו, ומטבעו לעולם לא דיבר דברים מיותרים. היה בין המצטיינים בתלמוד תורה בו למד ובישיבה. כן היה מהמצטיינים ביותר בחוג לראיית-חשבון באוניברסיטה. תמיד היה שב מהבחינה ושאלנוהו על מידת הצלחתו. "בסדר" הוא ענה, ורק אחר כך נודע לנו מפי מוריו ומתעודותיו, כי היה תמיד הראשון במבחנים. היה מסור למשפחה במסירות שאין כדוגמתה, אינני זוכר מקרה בו אמרתי לו דבר וסירב לי. בפינתו בבית מדרשו של האדמו"ר מספינקא ישב לו, ומשם עזב אל פינה אחרת בגנזיו של בורא עולמים. קשה לנו המכה עד למאד. מי יתן לנו תמורתו, מי יתן והקרבן לא יהיה קרבן שוא, ונזכה כולנו לשלום אמיתי.
אביו הכותב בדמע,
צבי נחשוני
כ"ז טבת התשל"ד