לאחר תום הקרבות, התאספו חבריו וידידיו הקרובים של חיים הי"ד בבית הוריו ברחובות להתייחד מעט עם זכרו, להשיח מעט את שמעיק על הלב, לדבר, להעלות זכרונות, לנסות לשחזר את דמותו, להחיות בלב את מי שאינו קיים יותר, ולזכרו, לזכור תמיד...
פתח אברהם קיהן ואמר:
היום הזה הוא יום שנזכור כולנו, יום בו נשיח איש לרעהו מאורעות משמחים ועצובים בשילוב קוי אופי לדמותו של חברנו חיים הי"ד.
ביום זה ובשעה זו ננסה למצוא מרגוע לרוחנו הסוערת ומעט ניחומים בהחיותנו את רוח חברנו וידידנו חיים.
אולי אתה מאיר, ששהית איתו בטנק בימי המלחמה והיית איתו ברגעיו האחרונים.
מאיר קיהן:
קולו צרוד מהתרגשות, ניכר בו שחי את הרגעים ההם בכל נימי נפשו בערב זה, הצער ממלא את הלב...
המציאות היא, פתח ואמר, שמכירים אתם אותו טוב ממני מהישיבה ומהסמינר ומטיבים לדעת עליו ועל אופיו; אולם הכרה אישית קרובה אשר יצרה קירבה של ממש יצרתי עמו בשבועיים האחרונים לחייו, שבועיים בהם חיינו יחדיו.
דיבורי אינם סיפורים אלא עדויות על חייל, טען קשר, בטנק שדאג לסדר, שאירגן הכל וכפי שהתבטא חיים ז"ל בעצמו "טנק שיוצא למלחמה, כל דבר בו חייב להיות במקומו, החל במברג הקטן וכלה בפגזים".
חיים דאג לנו לאוכל גם ברגעים הקשים ביותר, ומי כמונו, לוחמים, יודעים את חשיבות הדבר והקושי העצום הכרוך בכך?! הנהג שלנו לא היה דתי ובזכותו של חיים הניח יום אחד תפילין... ובמלחמה... נתקענו בדרך עקב תקלה טכנית וחיכינו לחילוץ, זה היה שמיני עצרת, שמחת תורה, נקבע שאנו חייבים לחזור לסדנא, ואומנם חזרנו אחה"צ, הלכנו להתפלל, ומי ידע שזו תהיה תפילתו האחרונה... במוצש"ק פנה אלי ואמר: "צריך לצייד את הטנק באוכל וכו'" חשתי באותו רגע חיבה אליו, חשתי שהוא המנוע האנושי שלנו...
לפתע החלה הרעשה כבדה, המחסה הטוב הקרוב היה בטנק, רצנו לעברו, הוא היה רחוק יותר מהטנק מאשר אני והגעתי לפניו, נכנסתי לתא התותחן והוא לתא הטען קשר, בשניה זו ממש נפגענו מפגז ישיר שמילא את השטח כולו ברסיסים, חיים נדם לעד...
אברהם קיהן:
נחזור לעבר מעט, לזמן הרחוק יותר, לימי המלחמה הראשונים, נדמה לי שאתה ניסים היה זה שפגשו לפני כן?!
ניסים רחמים:
הצער מכסה את פניו, הוא רציני מתמיד, קולו שקט ומאופק, אך ניכרת בעליל הסערה שמאחורי החזות השקטה...
פגשתיו באוטובוס בדרכנו למחנה, שוחחנו מעט.
היינו באותה מחלקה בזמן המלחמה, יצאנו יחד לכיוון התעלה, לעבר הקרבות. בדרך, פנה הטנק שלו וסטה לצידי הדרך עקב תקלה טכנית, נפנפתי לו לשלום. עברו שבועיים של "גיהנום" בהם לא ראיתיו. בערב שמחת תורה פגשתיו, שמחנו יחד, שוחחנו, וספרנו איש לרעהו את קורותינו בימים האחרונים. חיים המעשי יותר הראה לי את התא שלו בטנק, המסודר ונקי ואף הראה לי כיצד ל"הסתדר", כיצד לישון בנוחיות יתר בתא הצר... שאלתי אותו... תגיד חיימק'ה אין לך מה לעשות במלחמה רק לנקות את הטנק?!" בליבי הייתי מלא התפעלות. במוצאי שמחת תורה שמענו שבוטל סיור שיועד לטנק שלהם עקב תקלה טכנית, אנו התקדמנו קדימה.
למחרת בבוקר עם בוא ההספקה, הגיעה שמועה על טען קשר שנהרג במקום בו שהינו אמש, אמרו שזה היה טנק "פטון", נרגעתי מעט. אך בערב קיבלתי את הידיעה מבנינמין כהן שזה היה סנטוריון וחיים איננו...