אלבום תמונות
לעולם לא אשכח את אותו יום שישי ארור ה-21.3.97, בשעות הבוקר כאשר טילפנתי לביתך ולא קבלתי תשובה, ניסיתי שוב לטלפן את הפלאפון שלך, השעה היתה 12:00 בצהרים. את נשמעת מאוד עליזה וספרת לי שהלבשת את שני בתחפושת ליצן ואתן מטיילות עם יעל גלעד ונהנות מהשמש האביבית. בהמשך השיחה אמרת לי "יותר מאוחר נשב בבית קפה ומיכל אחותה של יעל תצטרף אלינו" ואת שמכירה אותי הוספת מיד "אמא אל תדאגי אנחנו לא נלך לקינונים ולא לדיזנגוף סנטר, נשב בבית קפה צדדי ולא מרכזי". אחלתי לכן בילוי נעים ושוב תחושה של אסו מתקרב לא אפפה אותי. חזרתי להכין את סעודת הפורים שהיתה אמורה להיות בביתנו למחרת בשבת.
זוכרת אני שיום לפני כן יום חמישי בילינו את כל אחר הצהרים ביחד. השתוללנו משמחה את שני ואני. שרנו לה שירי פורים צחקנו ובידרנו אותה והפיצפונת שלנו, שקראנו לה הנסיכה הקטנה, הגיבה בחיוכים ובשמחה ואת אמרת לי "אמא שני כל כך שמחה איתך אני חושבת שהיא מבינה שאת נתת לי חיים ואני נתתי לה חיים". המשפט הזה לא עוזב אותי. הראית לי בגאווה רבה את התחפושות שקנית לשני ואמרת לי "תחפושת הליצן ליום ששי ותחפושת הפנתר הורוד ליום שבת". דברנו גם על תפריט סעודת הפורים בשבת, אליה הוזמנו גם בני משפחה אחרים, ושאת מיקי ושני הייתם אמורים להיות בה. נפרדתי מכן בסביבות השעה 8.00 בערב וחזרתי הביתה.
כשאז לא ידעתי שזה ערב הפרידה שלנו. היום המאושר האחרון שלנו ביחד ושלמחרת המשולש המאושר של אמא בת נכדה יתנפץ לרסיסים.
באותו יום שישי כאשר עסקתי בהכנות החג חסרו לי מפיות תואמות ונסעתי לכוון המשביר כשלפתע שמעתי צעקות על פיגוע בקפה "אפרופו" בת"א. אף שלא ידעתי שאתן שם ניסיתי להשיג אותך בפלאפון, אבל הוא לא היה זמין. השעה היתה 13:45. אני זוכרת שהרמתי עיניים לשמיים והתחננתי אלוהים שמור עליהן. דהרתי חזרה הביתה בתקווה שאמצא הודעה מרגיעה ממך. אבל לא היתה שום הודעה. אני שהכרתי את אחריותך הרגשתי תחושה איומה. טילפנתי בדאגה אל אחיך אייל. רווח לי לשמוע את קולו. ספרתי לאייל, הוא לא ידע על כך דבר, ואמרתי לו שאסון גדול הולך ומתרחש עלינו. הוא ניסה להרגיע אותי ללא הצלחה. החלטנו להגיע ואמרתי לו שאסון גדול הולך ומתרחש עלינו. הוא ניסה להרגיע אותי ללא הצלחה. החלטנו להגיע במהירות לבי"ח איכילוב שם פגשנו את מיכל וההורים שלה. ברשימת הפצועות לא היית. אמרו לנו שישנן שתי מנותחות אלמוניות בלתי מזוהות וניתלנו בתקווה שאולי אחת מהן זו את. אבל אינפורמציה עליך איש לא נתן לנו. אייל ניבה לברר בבתי חולים אחרים ללא הועיל והלב ניבא רעות.
ביושבנו בבית החולים ראינו לראשונה בטלוויזיה את שני הפצועים בבגדי הליצן נישאת בידי השוטרת, באותה תחפושת ליצן שהראית לי יום קודם לכן, ואמרת לי בגאוה שזאת תהיה התחפושת הראשונה של שני, אשר למחרת מה נורא הפכה לסמל של הליצנית העצובה שבין שניה היתה ליתומה מאמה האוהבת והגאה ענת בתנו.
אחרי שעות של המתנה שם, בקשו מאתנו לנסוע לאבו כביר לזיהוי. ואני התקוממתי ואמרתי שענתי שלנו ודאי קיבלה הלם ומסתובבת באיזה מקום ויש לחפשה.
בלית ברירה הובילו אותנו למקום הנורא ההוא. ממש מצמרר שם וישנן כל מיני פרצדורות, מילוי טפסים, זיהוי חפצים, אחר כך החלו להראות לנו את התכשיטים שענדת, טבעת נישואין, הצמיד היה קצת מעוך, ואני אמרתי שזה לא שלך. שום דבר לא ענין אותי. כל מבוקשי היה שיתנו לנו לראות אם זו את. ניסו לשכנע אותי שאולי לא אכנס ראשונה. אבל אני התעקשתי הלא לשם כך באתי. ואת שכבת שם יפה כתמיד ללא פגע ובעיניך הפקוחות נעוץ מבט של תדהמה עמוקה. ואני המשכתי להתעקש שזו לא את. אבל אבא ואחריו אייל שנכנסו ויצאו בדמעות אמרו לי: "זו ענתי שלנו". ואני עדיין מתעקשת. סרבתי להאמין. ואז הציע פרופ' היס לערוך לאבא ולי בדיקת דם. על מנת שלא נחיה כל החיים בספק התשובה, נאמר לנו, תגיע למחרת בשבת. כשיצאנו משם בשעות הלילה בוכים ומוכים ועדיין לא מאמינים, ציפו בחוץ צלמים וכתבים. ביקשנו מהם לא לצלם ולא לפרסם את שמך עד שתגיע התשובה הסופית של הבדיקה, ואמרנו להם שדורון אחיך נמצא בארה"ב ואינו יודע דבר. הם כיבדו את בקשתנו.
משם בקשתי להגיע לבית החולים דנה לראות את שני בתך ונכדתנו הפצועה. חיבקתי ונישקתי אותה. התינוקת ניצלה אבל את ענתי לא היית שם, לידה.
אנחנו חוזרים הביתה בשעות הלילה בוכים ומוכים ועדיין לא מאמינים, ציפו בחוץ צלמים וכתבים. ביקשנו מהם לא לצלם ולא לפרסם את שמך עד שתגיע התשובה הסופית של הבדיקה, ואמרנו להם שדורון אחיך נמצא בארה"ב ואינו יודע דבר. הם כיבדו את בקשתנו.
משם בקשתי להגיע לבית החולים דנה לראות את שני בתך ונכדתנו הפצועה. חיבקתי ונישקתי אותה. התינוקות ניצלה אבל את ענתי לא היית שם, לידה.
אנחנו חוזרים הביתה בשעות הלילה המאוחרות ואבא ניגש לטלפן לדורון לארה"ב. אני מנסה למנוע בעדו ומבקשת שימתין עד לקבלת התשובה מהמכון הפאתולוגי. אבל הוא כבר ידע את מה שאני סרבתי לקבל.
את דורון מטיסים לארץ במהירות האפשרית והוא מגיע אחרי טיסה ממושכת המום ובוכה.
למחרת שבת סמוך לשעת ארוחת החג החגיגית שאמורה היתה להיות, מגיעה התשובה של בדיקת-הדם מהמכון הפתולוגי. וזהו, גורלנו נחרץ, הבת האהובה שלנו איננה. אז מתפרסם שמך לראשונה בכלי-התקשורת. מוצאי-שבת, הבית ממשיך להתמלא באנשים, משפחה חברים וידידים ואני בבבואה של חלום נורא, חושבת מה עושים כאן כולם, הרי לא הזמנתי אותם.
מגיעים אלינו ראש העיר מנכ"ל העיר איש חברה קדישא ומתארגנים לערוך לך הלוויה ממלכתית. ואני לא מאמינה שמדובר בנו ובתוך כל הבלבול הנוראי הזה, אני מבקשת להשאיר שתי חלקות קבר עבורי ועבור אבא משני צדיך, כדי שנוכל בבוא יומנו לחבוק אותך כפי שעשינו תמיד.
ענתי העם כולו בכה אתנו עליך וההשתתפות בכאבנו חצתה את גבולות המדינה. המונים השתתפו בהלוויה שלך. בבית-הקברות אני מבקשת לפתוח את התכריכים כדי שאוכל לראותך בפעם האחרונה. אני מנשקת אותך שוב ושוב וכך עושים אבא ושני אחייך. אני מתחננת אליך ענתי, תחזרי אלי, תחזרי אלי ואני מצפה שתעני לי "כן אמא" ומבקשת מהאנשים הנושאים את האלונקה שישאו אותך בזהירות ובעדינות. אני בהלם ענתי, אני מרחפת כמו בחלום בלהות, זו לא יכולה להיות מציאות שקשורה בנו. אנחנו הוריך קוברים את בתנו האהובה ענתי. אני מסתכלת איך הם מורידים אותך ומבקשת לאט לאט בעדינות ורגלי מושכות אותי לעברך, אולי יש שם מקום לשתינו. זה לא יתכן שאת תהיי שם לבד, זה לא הוגן לקחת ממני את ענתי. אבל מחזיקים אותי חזק ואני לא מספיקה להבין מה קורה והר של זרי פרחים מכסים את הפרח האמיתי שלנו. אני לא יכולה להתנתק משם ומושכים אותי בכוח. אנחנו חוזרים הביתה בלעדיך. אני ניכנסת למיטה רועדת בכל גופי וממררת בבכי. נותנים שוב כדורי הרגעה ואני כלל לא רוצה להרגע. מתחילים לשבת שבעה עליך ענתי. אנשים לא מפסיקים לבוא אלינו ולנסות לנחם אותנו. אבל הם יודעים שאין ניחומים. אשת נשיא המדינה ראומה ויצמן באה לביתנו לנחם. מתנצלת שהנשיא מרותק למיטתו ולא יכול היה להצטרף אליה. היא יושבת אתנו שעה ארוכה ומספרת שגם הם הורים שכולים ומנסה לחזק אותנו אבל מי יכול לנחמנו בשעה כזו.
נאמר לנו שהרדיו והטלוויזיה מדווחים כל הזמן על הטרגדיה שלנו והעתונות מלאה במאמרים ודיווחים עליך ועם תמונותיך שלך ושל שני. לראות אותך ענתי ואת שני בהקשר כל כך טרגי זה ניראה לי כחלום בלהות נוראי ממש סיוט.
העם בישראל היה מזועזע. ענתי שלנו האלמונית היתה לדמות מזוהה בארץ ובעולם, בהקשר טרגי שכזה. תמונת שני, בתך - נכדתנו, פצועה נישאת בזרועותיה של השוטרת, המחפשת אחרי אמה, הפכה לסמל לאומי. אבל בשבילנו, ההורים שלך, ענתי, היתה התמונה הזו מצמררת ומפלחת את הלב כי מאחוריה התרחשה הטרגדיה הנוראה שלנו. בתנו ענתי ואמה של שני - נכדתנו, לא יכולה היתה לרוץ אל ילדתה הקטנה לאוסף אותה לזרועותיה לחבקה ולנשקה, כי באותם רגעים כבר לא היתה בחיים. הצילום הזה ענתי, החוזר ומופיע בטלוויזיה ובעתונות, ממחיש יותר מכל את רגע מותך בתנו האהובה.
ענתי, נירצחת ע"י רוצח מתועב שישב בשולחן מאחוריך. הוא לא נרתע לשבת לידך וליד שני הקטנה שישבה בעגלה לפניך, שכן את האמא האוהבת נהגת תמיד להעמיד את העגלה לפניך כדי שתוכלי לראות ולהשגיח על הקטנה ועם הפצוץ הנורא היית לה, בתי, חומה חיה. בגופך, חסמת את הדף הפצוץ וכך הצלת את חייה של שני.
נירצחת ענתי על היותך יהודיה ועל זכותנו לחיות בארץ הזו. ואת מי הם רצחו, את ענתי שלשלום ייחלה בכל ליבה, ואנחנו נולדנו וגדלנו בארץ הזאת.
הרוגת מלכות כינו אותך. אבל בשבילנו הן רק מילים, אנחנו רצינו להמשיך ולאהוב אותך ולא לבכות אותך.
מידי יום שישי השכם בבוקר, היום בו נירצחת, עולים אבא ואני לקברך, בבואי לשם, אני מספרת לך בבכי את כל מה שעובר עלינו בלעדיך ואני מצפה שתתני לי עצות טובות כפי שנהגת לעשות בעבר.
אנחנו מניחים בכדים שעל קברך פרחים רעננים, מנקים את העלים ואת האבק ומטפחים מסביב. המצבה, הינה אנדרטה. סמל ליופי, לחיוניות ולנוכחותך שלא ניתן היה אף-פעם להתעלם מהם.
בכל פעם שאנחנו מגיעים למקום, מכוסה קברך באבנים רבות וקטנות, המעידות שאנשים העוברים על פניך נעצרים לכבד את זכרך.
כשיורד גשם אני מרגישה קור רטוב זורם בעורקי ואני מצפה לשמש שתזרח עליך ולא יהיה רטוב שם. יום יום רודפת אותי המחשבה, איך יכול להיות שאת שם.
אמא