לדוד צבי היקר -
לאחר הטרגדיה הנוראה שנחלנו בנפול בני ז"ל, אינני יכול שלא לשבת ולהרהר בזכרו ולנסות לבשר לך את זכרוני ורגשותי.
"מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו? נקי כפים ובר לבב..." - "הולך תמים ופועל צדק - דובר אמת בלבבו"; "מי יגור באהלך? ומי ישכון בהר קדשך?.. לא רגל על לשונו - לא עשה לרעהו רעה - וחרפה לא נשא על קרובו". (תהלים ט"ו; כ"ד).
כבר אמרו חכמים שבספר תהלים פסוקים לכל רגש ולכל אירוע. אז מה הפלא שפסוקים אלה המופיעים בפרקים ט"ו וכ"ד בתהלים כל כך הולמים את משמעות נפול בני, אשר בטרם השלים את כ"ד שנותיו נפל, בט"ו לחודש שבט, חג האילנות.
הרבה מחשבות רצו במוחי בשעת ההלוויה ההמונית. האם יתכן שנפול אילן שכזה בט"ו בשבט, וקבורתו בגשם נוטף אשר הלם כל כך את האוירה - כאלו כל היקום כולו בִּכה באותה שעה את אבידתו -- היתכן שהכל מקרי?
חשבתי בליבי:
היֹה היה אילן צעיר
קטפוהו מלאכים בזה השיר:
..ט"ו בשבט הגיע חג האילנות..."
חשבו: נטע את האילן הזה
במקום הרבה יותר יפה
..ט"ו בשבט הגיע חג האילנות..."
נטעוהו יחד המוני אוהביו
גשם ודמעות השקוהו יחדיו
..ט"ו בשבט הגיע חג האילנות..."
אינני יכול שלא להרגיש כאילו שבני היה יותר מדי נעלה וטהור - אילן אדיר ונדיר - להיות בינינו, והלך הקב"ה וגנזהו בבית גנזיו.
כנראה שלא היינו ראויים מספיק שיישאר במחיצתנו...
התחלתי להזכר בבני לאורך שנות הכרותנו. פגשתיו לראשונה לפני כחמש וחצי שנים מיד לאחר בואנו לצפת. בני היה, למעשה, הראשון שביקר אותנו שם. וזה היה כ"כ אופייני לו! אהבת הבריות עברה אצלו כל גבול! בכל הזדמנות היה מרים את רגליו ונוסע למרחקים עצומים, ואף בשעות הלילה המאוחרות, לבקר את מגוון מאהביו. שום חשבון אישי לא עמד בפני התשוקה לקרב ולעזור לבני אדם.
עוד תכונה מאפיינת: אהבת הארץ - טיולים לארכה ולרחבה בכל הזדמנות. הוא שלקח אותי, גם, לטיול הראשון שלי בארץ, וכך, למעשה, זכיתי לבלות איתו את חוויותי הראשונות. אני זוכר היטב איך שהגענו בלילה לקבר ר' שמעון בר יוחאי - שם ישננו עד עלות השחר. אז יצאנו לדרך: דרך הצמחיה הנהדרת של וואדי מירון - דרך תחנות הקמח של וואדי עמוד - 30 ק"מ עד חוקוק - וכל הדרך רק שמחה ונחת. פעמיים נוספות יצאתי עם בני לטיולים מקסימים לאורך הכרמל ומבית ג'אלה לירושלים. אכן בני היה מזוהה, ע"י רבים, עם היופי המקסים של א"י, עם גידוליו ומעיינותיו - מקור חיים, אילן בעל ענפים מרובים ושורשים עמוקים.
כבר אז הוקסמתי ממנו - כה צנוע ונימוסי, ומאידך: שופע כ"כ הרבה שמחה ואהבה! דרכיו ממש דרכי נועם וכל נתיבותיו שלום! חס וחלילה שיהא מישהו מוטרד בגללו, וכ"כ טרוד מחמת אחרים!
ועל אף כל שפע האור שקרנו פניו, תמיד הרגישו שמשהו מעיק לו - שאף פעם לא יחדל מלדרוש מעצמו יותר. למרות אהבתי אותו לא הצלחתי להתקרב אליו די הצורך, כי כל כך שופע אנרגיה היה - תמיד נע ונד בחיפושיו אחר האמת. בשלשת השנים האחרונות - לאחר שהתגייסנו שנינו ונפרדנו בדרכינו, כמעט ולא התראינו. היתה זאת תקופה אפילה עם דקות מעטות של אור בפגישות חטופות ומפתיעות בדרכים, ולפעמים בשמחות. כ"כ הרבה פעמים ניסיתי ליצור איתו קשר מכתבי - גם דרך ד' צילה וגם דרך ד' נעמי שלחתיו בשורות ובקשות; אך למרות שקשר בכתב לא השגתי, דרישות השלום הגיעו ממנו תמיד דרך מגוון מכיריו וקרוביו אליהם הזדמן יותר. ובדלית ברירה הסתפקתי בזה וסמכתי שיבוא יום ונהיה שנינו חופשיים להתייחד שוב כבעבר.
כן! בעבר היתה תקופה בת שנתיים וחצי שהיינו יחד בירושלים. בני בישיבת "חברון" ולאחר מכן באוניברסיטה, ואני עדיין תלמיד תיכון בישיבת "נתיב מאיר". על אף פער הגיל בקרתי אותו, והוא אותי, בכל הזדמנות. בעלֵי אותו שם ואותם תחומי התעניינות - היינו קשורים קשר מיוחד והיו אלה עתי שמחה של ממש. היתה גם תקופה של שלשה שבועות שהייתי במחנה קיץ באוניברסיטה ונפגשנו בכל יום בבנין למדעי המחשב. אז עשה בני כל שביכולתו לעודד את התענינותי במחשב - עתה התחביב האהוב עלי ביותר. כבר אז ידעתי שבני עוזר לחבריו הרבים, בעקר בלמודיהם. אבל לא תארתי לעצמי באיזה מימדים! ועתה אני שומע על חברים שרק בגינו הגיעו לאן שהגיעו! בני היה עוזר להם בכל צרה. לכל כושל הושיט את ידו. עת ששמע שמכר נפצע, מיד היה עוזב את עיסוקיו, מחפש בכל בתי החולים עד שמצאהו, ושם היה קובע את ביתו עד החלמתו. מישהו היה זקוק לקצת כסף, למקום לינה - מיד היה מביאם לביתו. זה היה בני: "אוהב שלום ורודף שלום; אוהב את הבריות ומקרבן.." מבלי שהיה אומר נכרה סיסמתו "אם אין אני לי - מי לי, וכשאני לעצמי - מה אני, ואם לא עכשיו - אימתי". "היה אומר מעט ועושה הרבה ומקבל כל אדם בסבר פנים יפות". זה היה בני - וכה הרבה יכולנו ועלינו ללמוד ממנו. מתנת אלוקים - ולא היינו ראויים לו!
פרקי אבות - כאלו נכתבו על בני. בני היה דוגמא חיה ל"הקונה את התורה: בתלמוד, בשמיעת אוזן.. בבינת הלב, באימה, ביראה, בענוה, בשמחה, בטהרה, בשמוש חכמים, בדקדוק חברים, בפלפול התלמידים, בישוב המקרא, במשנה.. בדרך ארץ.. במעוט שנה.. בלב טוב, באמונת חכמים, בקבלת הדין, בשמח בחלקו, ועושה סיג לדברו ואינו מחזיק טובה לעצמו. אהוב, אוהב את המקום, אוהב את הבריות, אוהב את הצדקות.. המתרחק מהכבוד, נושא בעול חבריו, ומכריע לכף זכות, ומעמידו על האמת, ומעמידו על השלום.. הלומד על מנת לעשות, המחכים את רבו וכו'".
רק בדבר אחד לא הגיע לשלמות: בני לא "הכיר את מקומו". זה אפיין אותו לכל אורך הדרך. בישיבת חברון היה ת"ח אדיר - ולא הסתפק בזה! רצה לשאת בעול העם והלך לצבא. והנה בצבא מילא תפקיד הולם ומתאים לכישוריו - וגם בזה לא הסתפק! הוא חפש עול יותר כבד, תנאים יותר קשים - אילו היה בידו לשאת על שכמו את כל עול עם ישראל היה עושה זאת … התנדב ליחידה קרבית ויצא להתאמן...
בן-ציון יאיר יהודה