כיום ראש ישיבת חברון בירושלים
על קברו של בֶּני ז"ל ביום השלושים למותו
"יודע ה' ימי תמימים ונחלתם לעולם תהיה"
בתורה ובנ"ך חוזר התואר "תמים" לבטא מעלה או תכונה של אדם. מהו הפרוש של תמים ומהו בא לבטא? הפרוש המילולי הפשוט של תמים הוא "שלם". התרגום מתרגם בכל מקום שכתוב תמים - שלים. אבל יש הבדל בין השלמות לבין התמימות. השלמות יכולה להיות חד גונית ולהתמצות בנקודה צרה. היא יכולה להיות שלמות רק בתכונה מסוימת, או בכשרון מסוים. ואילו התמימות היא למעלה מזה, היא התאמה. פרוש המילה תמים היא גם מתאים: "ויחדו יהיו תמים אל ראשו" - נאמר אצל קרשי המשכן (שמות). שהיו תואמים ומתאימים האחד למשנהו. התמימות היא רב גונית. היא מבטאת התאמה בין כשרונות מגוונים, בין תכונות שונות, כאשר ביניהם שוררת הרמוניה. לפיכך התמימות היא שלמות בדרגה הרבה יותר גבוהה, היא השלמות שבבחינת "שלום" - המשלימה את הזוכה בה.
בֶּני בלט בשלמותו. תמיד הערכנו בו את הרבגוניות של כשרונותיו. את הרבגוניות בהתענינויות שלו - בתורה, במדע, בחוש אסטתי עדין ובאהבת ארץ ישראל. ומפליא לאיזה עומק הגיע בכל שטח. המסתכל באמתחתו היה נדהם מהתחום הרחב של הספרים שהיה קורא, מרמתם של הספרים ומהפינות שאליהן הגיע בכל שטח.
בֶּני היה תמים גם בחברות, בנאמנות, וביחסים עם הסובבים אותו. בראש וראשונה עם אמו. השיתוף שהוא שיתף אותה, הדאגה והמסירות ללא גבול - אין הרבה אמהות שזוכות לכך. גם אנו, שאר בני המשפחה זכינו ביחס זה. נדיר לראות בחור צעיר, מוכשר, עסוק, ששומר קשר כל כך יפה עם כל כך הרבה רגש ויחס לבני משפחתו.
אל תמימות זו מצטרף היחס הנפלא לחברים. חברים מכל מיני סוגים ומכל מיני עולמות שכל כך נקשרו אליו בעקבות היחס הנפלא שלו, המסירות ותכונות הנפש האחרות שלו.
יש עוד הבדל בין התמימות לשלמות. השלמות מבטאת מצב סטטי, נייח, שאינו שואף להשתנות. משתמשים בביטוי "הגיע אל השלמות". התמימות חוזרת פעמים רבות עם 'דרך' - "אשרי תמימי דרך" ועם 'הליכה' - "התהלך לפני והיה תמים". התמימות שואפת לעליה. היא אינה מסתפקת בקיים. היא אינה שבעת רצון מעצמה. ולכן היא שלמות בדרגה הרבה יותר גבוהה.
כשאנו מעלים על דעתנו אדם שלא שקט על שמריו, שעיניו נטויות תמיד קדימה, שאינו מסתפק במה שהשיג - שוב עולה דמותו של בֶּני. בֶּני המחפש, המבקש, השואל שאלות מדהימות בעודו ילד קטן מאוד. בֶּני המחפש ספר בכל בית שאליו הגיע, השואל שאלות בעצם הימים הקשים - ימי המלחמה.
עוד הדגשה ישנה במושג תמימות. בתהילים כתוב "ואתהלך בתום לבבי בקרב ביתי".
התמימות במהותה מוכרחה להיות אחות לצניעות. בתום לבבי, "בקרב ביתי" - לא בפרהסיא ולא ברחוב. כי התמימות היא מהנקודה הפנימית של האדם, ממהותו הפנימית. היא גם שייכת לקשר הפנימי שבין האדם לאלוקיו, ככתוב: "התהלך לפני והיה תמים", "תמים תהיה לפני ה' אלוקיך". התוכן הפנימי של האדם אינו שואף לרהבתנות ולהתפארות, שאינם אלא מן החיצוניות.
בֶּני הצטיין בצניעות. נדיר לפגוש אדם צנוע כמותו. וזו היתה צניעות של מהות. צניעות פנימית ולא חיצונית. אכן גם בצניעות פוגעת החיצוניות. בֶּני לא התאפק מלהתפאר. ניכר היה שאין לו צורך בזה כלל. מהותו היתה צנועה - ובכל השטחים. מעולם לא התפאר בהישגיו שהיו כידוע רבים ומפוארים. מעולם לא התפאר במסירות וביחס לחבר. גם כשהיה מסביר משהו לאדם - ובשטח שבֶּני היה בו בדרגה גבוהה לאין ערוך מהשומע - אף פעם לא הסביר מתוך התגאות שבהתפארות. תמיד שמח ללמד את זולתו בענווה ובחן.
ישנה עוד הגדרה למושג תמימות, שלכאורה איננה מתאימה ואיננה משתלבת עם המעלות הנפלאות שהזכרנו. אבל אנחנו שהכרנו את בֶּני, ראינו שאין כאן סתירה אלא שילוב מופלא. תמים כפשוטו. "ויעקב איש תם יושב אהלים": רש"י מפרש את הביטוי 'תם' שלא כתרגום שגם כאן פירש 'שלים' - "מי שאינו חריף לרמות קרוי תם". אין צורך להדגיש שהכוונה איננה שהוא לא מוכשר מספיק כדי לרמות, אלא שהמהות הפנימית שלו איננה נותנת לו לרמות. יש לו מבט טוב ותמים על העולם. אין בו התחכמויות, והוא בלי תחבולות. מעניין להדגיש שיעקב, זה התמים, שעליו נאמר "תתן אמת ליעקב" היה חי שנים רבות בסביבה של רמאויות, שהרי כל דרכו של עשיו אתו התגלגלה בתוך מרמה. עשרים ואחת שנה! ניסיונו הגדול של יעקב היה לשמור על התום הפנימי שלו בתוך חברה כזו ובתוך עולם כזה.
בשבילנו היה בֶּני מעל לכל "תמים" כפשוטו. ראינו בו תמיד תמימות של נער צעיר. תמימות של תום ושל טוהר.
צר לי עליך אחי יהונתן. נעמת לי מאוד.
גם לאחר שדוד כבר העריך את גודל אבידת יהונתן לעם ישראל, את גדולתו ואת תפארתו - עדיין יש מקום להזכיר את הצער הפרטי, את העצב האישי, את הרגשת החסר ואת הגעגועים.
צר לי עליך בֶּני. אתה חסר לנו אחינו כאח היית לנו. השתתפת אתנו בכול. בשמחה ובעצב. חסרה לנו בת הצחוק שלך שכל כך אהבנו, השמחה של הילדים כאשר באת אלינו. חסרות לנו השיחות אתך המתמשכות אל תוך הלילה. מחכים לשיחות הטלפון שלך, מפעם לפעם, מכל קצווי הארץ, ובכל מיני מצבים. מחכים ואין קורא.
צר לנו עליך, בֶּני תפארתנו. נעמת לנו מאוד.