כיום ראש ישיבת חברון בירושלים
יום הזכרון הראשון - ט"ו בשבט תשל"ו
לעילוי נשמת בֶּני זכרונו לברכה נלמד, כנהוג, פרקי משניות. המשניות שנלמד מבטאות ומגדירות את דעת התנאים, חכמי המשנה, על דמותו של האדם השלם, של איש המעלה. כולנו שהכרנו את בֶּני מצאנו בו שלוב נפלא של איש הדעת ואיש הצניעות. הכשרון והידע מצד אחד - הענווה והמידות הטובות, מן הצד השני. יהיה למוד זה לזכרו ולעילוי נשמתו, וגם להעלאת דמותו.
מסכת אבות, פרק שני, משנה ח'.
'רבן יוחנן בן זכאי קבל מהלל ושמאי'. כידוע, רבן יוחנן בן זכאי חי בדור החורבן. בזמנו חרב בית שני והתחילה תקופה של גלות בתולדות עם ישראל. על רבן יוחנן בן זכאי הוטל תפקיד קשה, תפקיד גדול, שרק ענק כמותו יכול היה לבצע - לשקם את עם ישראל מהחורבן הנורא שפקד אותו; להראות ולהוכיח, שסוד הקיום של עם ישראל וסוד נצחיותו יכולים להמשך גם בגלות. הם תלויים במעלתו הרוחנית, בתורתו ואת אלה דאג רבן יוחנן בן זכאי לבצר. מובן שאנחנו מצפים לשמוע מרבן יוחנן בן זכאי את דעתו על למוד התורה, על המשך המסורת בעם ישראל ועל הקמת דור של מנהיגים רוחניים לעם.
'הוא היה אומר, אם למדת תורה הרבה אל תחזיק גדולה לעצמך, כי לכך נוצרת'. אם למדת תורה הרבה - משמעו 'הרבה' מכל הבחינות: הרבה בלמוד התורה, הרבה בידע, וגם הרבה בהתמדה והרבה בשקידה. ובוודאי אמר רבן יוחנן את דברו לא רק לאחרים. הוא אמר אותו גם לעצמו. ושָנינו בברייתא, אמרו עליו, על רבן יוחנן בן זכאי, ש'מימיו לא שח שיחת חולין, ולא הלך ארבע אמות בלא תורה, ולא קדמו אדם בבית המדרש ויצא'. רבן יוחנן פתח את בית המדרש ונעל את בית המדרש. הרי לנו הרבה בהתמדה והרבה בידיעה.
ועוד אמרו עליו, על רבן יוחנן בן זכאי, ש'לא הניח מקרא, משנה וגמרא'. היינו סברות, דינים, הלכות ואגדות, ועוד. הרי לנו הרבה בידיעת התורה. ידיעה כזאת שאמרו עליה 'ולא הניח'. כביכול לא השאיר יותר מה ללמוד. ידיעה מופלאה. 'אם למדת תורה הרבה אל תחזיק גדולה לעצמך, כי לכך נוצרת'. גם הידיעה, בדרגתה העילאית, וגם ההתמדה המופלאה הזאת, אינן מעבר לחובתו של האדם. אין הם התנדבות, 'כי לכך נוצרת'.
חכמינו המשילו על כך משל. שני בני אדם פורעים חוב. האחד משלם סכום פעוט, השני משלם מיליונים. בוודאי שלא נֹאמר שזה ששילם מיליונים עשה מעבר לחובתו, יותר מאשר זה ששילם סכום פעוט. כי זה ששילם מיליונים - לווה מיליונים, וזה ששילם רק סכום פעוט - לווה רק סכום פעוט.
'כי לכך נוצרת' - האדם צריך להשתמש בכל הכוחות שניתנו לו ולמַצות את עצמו - 'כי לכך נוצרת'. אין כאן התנדבות. ככל שיש לו יותר כשרונות, ככל שנָתנו לו יותר, ככל שכוחותיו רבים יותר, כך הוא גם חייב יותר. אי אפשר ללמוד תורה מעבר לחובה.
זוהי גם הענווה. לא הזלזול בעצמו, לא הפחתת חשיבותו העצמית, אלא ההכרה לעומק של 'כי לכך נוצרת'. בכל מה שעשיתי, אני עדיין במסגרת חובותיי. לא עשיתי דבר שהוא מעל ומעבר לחובותיי.
לא ענווה בלבד בא רבי יוחנן בן זכאי ללמדנו. יש כאן עוד נקודה, יסודית וחשובה, בקשר להשתלמותו של אדם, ולצמיחתו של אדם גדול.
אדם שיחזיק טובה לעצמו, שיחשוב שעשה מעבר לחובתו, אין לו סיכוי אף פעם להגיע לשלמות. הוא לא יתקרב אפילו לדרגות גבוהות. כי הסכנה הגדולה ביותר לשלמות היא שביעות הרצון העצמית. ההרגשה שעשיתי כבר מספיק. עשיתי כבר יותר ממה שעשו אחרים. רק בעל השאיפה המתמדת, בעל ההכרה של 'כי לכך נוצרת', האדם שלא מחזיק טובה לעצמו, יכול, יש לו סיכויים לגדול ולהתעלות. בזה ראה רבן יוחנן בן זכאי את סוד הדרך לצמיחת דור חדש של מנהיגים בעם ישראל, דור של גדולי תורה. 'אל תחזיק גדולה לעצמך - כי לכך נוצרת'.
'חמישה תלמידים היו לו לרבן יוחנן בן זכאי ואלו הם'. יש כאן הדגשה של 'היו לו' אך בוודאי שהמשנה לא באה למנות את מספר תלמידיו של יוחנן בן זכאי. היו לו תלמידים הרבה. אבל אלה היו 'הַ'תלמידים שהוא הרגיש שהם 'היו לו' - גדולי תלמידיו וממשיכי דרכו.
גם הרמב"ם, כשהוא מונה את שלשלת הקבלה, בתחילת משנה תורה, כתב עליהם שהם היו גדולי תלמידיו ש'קיבלו עליהם'.
'ואלו הם: רבי אליעזר בן הרקנוס, ורבי יהושע בן חנניה, ורבי יוסי הכהן, ורבי שמעון בן נתנאל ורבי אלעזר בן ערך. הוא היה מונה שִבחן'. מונה שִבחן של תלמידיו, לא מסַפר בשבחם היה. כי מסַפר שִבחם יכול להתפרש גם כמסַפר שִבחם בפניהם, והרי אין אומרים שבחו של אדם בפניו. מונה - כביכול לעצמו. ויש עוד הסתייגות מלספר שבחו של אדם בפניו. לפעמים פוגעים במידת הענווה. לפעמים מעוררים קנאה. שבח של אדם מונים ולא מספרים. את השבח יש לשקול במידה ובחשבון.
'רבי אליעזר בן הרקנוס בור סוד שאינו מאבד טיפה'. בור שדפנותיו מסוידות, שאוצר בתוכו את כל הנוזלים ששמים בתוכו, ואינו מאבד מהם טיפה. מצוינת כאן מידת הזיכרון של רבי אליעזר בן הרקנוס. אין רבן יוחנן בן זכאי בא לספר כאן על כשרונו של רבי אליעזר בן הרקנוס, שקראו לו, כידוע, רבי אליעזר הגדול. כי לא בכשרון מתבלט האדם. הכשרון הוא מתנת אלוקים. האדם מתבטא באופן שבו הוא משתמש בכשרון, במה הוא עושה בכשרון. רבן יוחנן בן זכאי הדגיש את אהבתו של רבי אליעזר בן הרקנוס לחוכמה. כי הזיכרון נובע מיחסו של האדם אל הדבר שאותו הוא רוצה לזכור, מהקשר שיש לו לדבר שאותו הוא לומד. דוד המלך אמר בתהילים: 'נפלאו עדותיך, על כן נצרָתָם נפשי'. עדותיך נראים לי כדבר פלא, כדבר מופלא, על כן נפשי נוצרת אותן וזוכרת אותן. אדם שרואה דבר פלא, שיש לו יחס נפשי אליו, יחס רגשי - אותו הוא לא ישכח. רבי אליעזר בן הורקנוס זכר לא רק בגלל כשרונו, אלא בגלל אהבתו הגדולה לחוכמה. החכמה הייתה יקרה בעיניו, כל טיפה הייתה יקרה בעיניו, ולכן אינו מאבד טיפה.
מסופר עליו בברייתא שפעם 'ישב על המיטה וראה שספר מונח עליה - קפץ כאילו נשָכו נחש'. יחס הכבוד לספר, יחס הכבוד לחכמה, הקפיץ אותו כאדם נשוּך נחש.
עוד שָנינו, 'מעשה ברבי אליעזר ששבת בגליל העליון, ושאלוהו שלושים הלכות בהלכות סוכה. שמונה עשרה אמר להם שמעתי, ושתים עשרה אמר להם לא שמעתי מרבותיי. אמרו לו כל דבריך אינם אלא מפי השמועה? אמר להם לא אמרתי דבר שלא שמעתי מרבותיי מעולם'. גם את התכונה הזאת של רבי אליעזר בן הורקנוס, תכונת התלמיד שמבטל עצמו מפני רבו, ונעשה כלי קיבול לתורת רבו, ציין רבן יוחנן בן זכאי כבור סוד שאינו מאבד טיפה. הבור הזה אין לו מים של עצמו. המים שבבור הם המים ששפכו לתוכו. כך רבי אליעזר, תורה שבו הייתה תורת רבו. הוא כביכול עיצב את עצמיותו מרבו. התלמיד המושלם הוא כולו רצון ללמוד ולדעת מרבו.
'רבי יהושע', אמר רבן יוחנן, 'אשרי יולדתו'. הרמב"ם בפירוש המשנה כאן מפרש 'שהושבח על מידותיו הטובות, כי בהן יאושר האדם'. אשרי, נאמר על אדם שהוא בעל מידות טובות, 'כי בהן יאושר האדם, ויכובד, ויאהבוהו כולם'. האדם המאושר הוא האדם בעל המידות הטובות, שהוא שָלם עם סביבתו.
יש כאן עוד הדגשה בולטת של רבן יוחנן, שלא אמר אשריו הוא עצמו, אלא אמר אשרי יולדתו. רבן יוחנן מגלה לנו כאן שבתכונות הטובות של האדם, במידותיו הטובות, ביחסו לסובב אותו, ולחברה שסביבו, רב חלקה של האם, של חנוך האם ושל מה שהיא השקיעה בבנה. הלא היא תורת אמך.
יש עוד ספור מפורסם בתלמוד הירושלמי. רבי דוסא בן הרקינס ראה את רבי יהושע, וקרא עליו את המקרא הזה: 'את מי יורה דעה ואת מי יבין שמועה, גמולי מחלב. זכור אני שהייתה אמו מולֶכֶת אותו לבית המדרש, כדי שיתדַבק באוזניו דברי תורה'. כשם שביחסיו של אדם לחברה שמסביבו, במידותיו הטובות, רב חלקה של האם, כך גם ביחס האדם לחכמה, ביחסו לתורה, רב חלקה של אמו. 'את מי יורה דעה'? את מי ראוי להורות דעה? ו'את מי יבין שמועה'? מיהו זה שסיכוייו רבים להבין שמועה ולאהוב חכמה? - 'גמולי מחלב'. זה שיחד עם חלב אמו הוא כבר ינק אהבה לחכמה ולתורה.
חכמינו מספרים הרבה גם על יחסו של רבי יהושע לסביבתו, על פגישותיו עם הקיסר, על פגישותיו עם בני עמים שונים, ועל יחסו לילדים קטנים, אך בדרך כלל מציינים את חכמתו ואת מידותיו הטובות. במשנה כתוב: 'מִשֶמֵת רבי יהושע - בטלה טובה מן העולם'.
'רבי יוסי - חסיד'. החסיד, מפרש הרמח"ל במסילת ישרים, הוא האדם העושה לפנים משורת הדין, והחסידות, אומר הרמח"ל, נובעת מן האהבה. אדם אשר אוהב את הדבר שהוא עושה, אף פעם לא יעשה בדיוק לפי הדין. אדם שאוהב את המצוֶה, אף פעם לא יעשה בדיוק כפי שהוא צווה אותו. הוא ישתדל לרדת לסוף דעתו של המצוֶה, להרחיב, ולעשות כל מה שבכוחו. במצוות של הקב"ה הוא מגלה את רצון הבורא ואת כוונתו, והוא משתדל ככל יכולתו לעשות כרצונו.
'רבי שמעון בן נתנאל - ירא חטא'. לכאורה, ירא חטא, זו התחלה, שלב ראשון של אדם החפץ לעשות טוב. אבל הרמח"ל במסילת ישרים, מביא ברייתא של רבי פנחס בן יאיר. וכאן הוא מונה את מסילת הישרים, את הדרך אל השלמות. 'תורה מביאה לידי זהירות, זהירות מביאה לידי זריזות, וכו' וכו', טהרה מביאה לידי חסידות, חסידות מביאה לידי ענווה, ענווה מביאה לידי יראת חטא, ויראת חטא מביאה לידי קדושה'. הרי שגם רבי פנחס בן יאיר שם את יראת החטא בפסגה, ברום המעלה.
ירא חטא אינו זה שמפחד מפני התוצאות של מעשיו, שפוחד מפני העונש. ירא חטא הוא זה שירא מהחטא עצמו. ירא חטא הוא זה שלא יכול לסבול רע. שהרע עצמו דוחה אותו. לכן הוא גם מרחיק את עצמו מסביבת הרע. כי הרע מאוס בעיניו. למעשה ירא חטא מקביל לחסיד. חסיד הוא בקום ועשה. חסיד עושה לפנים משורת הדין בקום ועשה. ירא חטא בורח מפני החטא באל תעשה.
'רבי אלעזר בן ערך ' כמעיין המתגבר'. מעיין המתגבר פירושו חריפות, שנינות, הבנה לעומק - מעיין הנובע מעצמו, מתוכו פנימה. המים שבמעיין - אפילו שהם באים ממקורות אחרים - כביכול, מתוך עצמו הם נובעים. כך רבי אלעזר בן ערך כמעיין המתגבר.
'הוא היה אומר' - רבן יוחנן בן זכאי - 'אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזניים, ואליעזר בן הרקנוס בכף שנייה, מכריע את כולם'. מעלתו של אליעזר בן הרקנוס מכריעה את מעלתם של כל חכמי ישראל. 'אבא שאול אומר משמו, אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזניים, ואליעזר בן הרקנוס אף עמהם, ורבי אלעזר בכף שנייה - מכריע את כולם'.
יש כאן, במשנה, שתי דעות: מי עדיף? הידען - רבי אליעזר בן הרקנוס, או החריף, המעמיק - רבי אלעזר בן ערך. זוהי מחלוקת שנמשכה לאורך כל הדורות, והֵדֶיהָ בודאי נשמעים גם היום. מה עדיף? יידע נרחב או העמקה, חריפות, הבנה. גם בגמרא יש מחלוקת כזו. בסוף מסכת הוריות נחלקו תנאים מי עדיף? סיני או עוקר הרים. סיני, זה שמשניות סדורות לו מסיני - הבקי. ועוקר הרים הוא החריף והידען. וכשעמדה השאלה בבבל, בדור השלישי של האמוראים, את מי למנות לראש ישיבת פומבדיתא, לא ידעו להחליט בין שניים שאחד מהם היה המעמיק, החריף, והשני היה הידען. שלחו לחכמי ארץ ישראל לשאול מה לעשות, את מי למנות לראש הישיבה. ענו להם מארץ ישראל למנות את הידען. שהרי 'הכול צריכים לבעל החיטין'. שכן הידע הוא הבסיס וממנו צריך להתחיל, ורב שמלמד את תלמידיו, זו ההתחלה. יתכן שאין כאן מחלוקת. להמוני תלמידיו, לתלמידים המתחילים, בודאי הדגיש רבן יוחנן בן זכאי את הידע, את רבי אליעזר בן הורקינס. אבל אבא שאול אומר משמו, שלאבא שאול ולחבריו התנאים שכבר למדו הרבה, בוודאי שמצא לנחוץ להדגיש את ההעמקה...