אלבום תמונות
זה לא נכון שהחיים נמשכים.
תמיד אומרים את המשפט הזה והוא אף פעם לא נכון.
כשמת לך מישהו, החיים שלך, כמו שהכרת אותם, הסתיימו.
המשפחה שלך עדיין שלך, אבל היא אחרת.
ההורים שלך אחרים, הסדר שבו אתם יושבים סביב השולחן,
הדרך שבה אתם זוכרים את הטיול לאירופה,
עם האלבום של התמונות המצחיקות שהפכו לאלבום זכרון.
זה לא נכון שהחיים נמשכים.
אנשים שואלים אותך שאלה פשוטה כמו "מה שלומך?" ואת
יודעת שהם מתכוונים לומר "אנחנו יודעים" או "אנחנו כאן בשבילך".
וכל פעם שאת עצובה כולם קופצים כדי לעודד אותך
ואין לך איך לומר להם שאת לא רוצה עוד קבוצת תמיכה,
אלא להיות שעה בשקט מתחת לשמיכה.
זה לא נכון שהחיים ממשיכים.
אפילו את לא ממשיכה להיות כמו שהיית.
את ההיא שמתו לה.
את ההיא שרואה בטלוויזיה את הסרט "רוקי 2"
וזוכרת רק עם מי ראית אותו בפעם הראשונה, אז
בקולנוע הישן ברחוב הרצל שנהרס בינתיים.
את ההיא שאם את צוחקת, אומרים שהתגברת.
אם את עסוקה אומרים שהתבגרת.
אם את נוסעת ליותר משבועיים אומרים שברחת.
זה לא נכון שהחיים ממשיכים.
אפילו העבר עובר עריכה וכל פעם שאת מספרת על
העוגה הראשונה שאפיתם ביחד, את מתלבטת אם
לקרוא לו תומר, אחי, או אחי המנוח.
לפעמים את פשוט מוציאה אותו מהסיפור, כדי
למנוע מכולם מבוכה.
פה ושם פוגשים מישהו שלא ראית כבר הרבה זמן
והוא שואל מה שלומו ואת אומרת לו ששלומו כבר
לא איתנו ובסוף כמובן את צריכה להרגיע אותו, אז
את אומרת לו שהחיים ממשיכים.
זה לא נכון שהחיים נמשכים.
הם נפסקים ומתחילים מחדש. אחרת.