אלבום תמונות
תמו שלושים ימים.
שוב אנחנו ניצבים על מקום מנוחתך האחרונה, תומרי,
חשיכה אופפת אותנו ועינינו דומעות.
בלב כואב, שבור ללא תקנה, בנפש קרועה ודוויה, התאספנו כאן כולנו לספוד לך ולבכותך.
הנה שליפקו, אנחנו כאן. אנחנו בין החיים ואתה אינך עימנו.
הנה שליפקו, אנחנו כאן. ואתה? כה קשה לבטא זאת, בין המתים.
בגופנו אנו בין החיים, בנשמתנו משהו מת. לא מרפים מאיתנו הניגון והשיר:
"כשתמות משהו ממך בי ימות אתך".
חלק גדול ממך נשאר בנו וממשיך להתקיים בין החיים.
חלק ממך תמיד יישאר בנו, מתמיד להלך עימנו לכל אשר אנו הולכים.
עיניים דומעות, ריקנות הקורעת את הריאות, שעות של תהייה מלאות עצבות –
כל אלה היו מנת חלקנו בחודש האחרון. וגעגועינו אל החיוך, וגעגועינו אל חוש ההומור. וגעגועינו אל קומתך הזקופה וגעגועינו אל הליכתך הקלילה.
ואנחנו כאן ואתה אינך. וכולנו כה חסרים כאן את נוכחותך, את האור בעיניים,
את החיוך השובה בשפתיים, את מבטת המבוייש.
וכל יום שעובר אינו משכיח, וכל יום שעובר רק מגביר הכאב.
ככל שנחייה את חייך על פי מידותיך: בדבקות, בשלמות, בצנעה,
כך תחסר לנו כל כך, כך תכלה נפשנו אליך.
תומרי, הרגעים, השעות, השבועות, כולם כמו רגע אחד עכשיו.
והעכשיו הזה הולך איתנו הלאה, אל העתיד שעצר ונדם,
מול חייך הניצחיים, שם.
ילד בן 28 שרצה כה הרבה והספיק כה מעט.
ילד שהפך את חיינו בלתי טבעיים.
ילד לעולמים.
וברשותכם אני מבקשת לסיים בציטוט מתוך ספרו של אנטואן דה סנט אכזופרי,
"הנסיך הקטן":
"והיה אם יופיע לפניכם ילד, שפניו שוחקות ושערו זהב והוא אינו עונה על שאלות וידעתם נכונה מיהו אותו ילד פלאי.
ואז – עשו נא חסד עימדי למען יפוג צערי ורווח לי. כתבו לי מיד כי הנסיך הקטן חזר אלינו..."