אלבום תמונות
ערב יום הזיכרון. שקט קורע את שמי הליל. רעש של מזגן מרוחק ומלבדו וקול תקתוק המקשים – שקט תהומי. כל החיילים שלי הלכו כבר לישון. עייפים מעוד יום פעילות עמוס.
חצי אחרי חצות. אשתי והילדה בבית עכשיו. זו אמורה להיות עכשיו שעת ההנקה. ממש עכשיו. האוכל מוגש לפיה של הקטנה וזו האחרונה אמורה להפעיל את שרירי פיה ולדלות מחלב האם, זו שכל כך אוהבת אותה, כמעט שבועיים, אבל האהבה היא כמעט ממבט ראשון, הקשר הוא ראשוני כל כך, בלתי אמצעי כל כך, בלתי שביר כל כך. שמתי תמונה שלה על שולחן העבודה במחשב ובין מסמך למסמך, בין שורה לשורה אני מציץ בחטף בתמונה, מרגיש בהלמות הלב ובגעגועים, כאילו אהבה ראשונה, רק הרבה יותר חזקה, יותר אבהית, רגש שיכול להבינו רק מי שחש בו בעבר.
בראשי רצות תמונות ותסריטים ובין רגע שאני עובר למאורעות אותו לילה נוראי. בטקס, לפני מספר שעות, שרו הנערות – "אנחנו הילדים של קיץ 73...", והמילים מתקשרות ומקשרות אותי לתומר.
אני רואה את פרצופו ניבט אליי, אני זוכר אותו מהלך בחדר, ליד השולחן שלו, עמוס בצעצונים, מהלך חסר אונים, הולך למזגן וחוזר, נעמד בצל השולחן ומסמן בידו – "רק עוד רגע, רק עוד רגע". מי שיער שרק עוד רגע – הוא כל מה שנותר לו, רק עוד רגע קל, רק עוד רגע קל.
ומחשבותיי חוזרות לאור, ביתי הקטנה, עוד לא בת שבועיים, לא ידעה עוד סבל ומכאוב, ואני מקווה שלא תדע, קטנה, שברירית, תלויה בנו עד אין קץ.
אני נזכר בתומר, בדרך ללמרפאה, הוא נתלה על כתפי, אותה תחושה של חברות, של רעות שכזאת שצומחת מתוך הרבה שעות של ביחד, מתוך רגעים של לחץ משותף, מתוך הבנה שהמטרה אחת היא וצריך להגיע לשם.
והוא נתלה על כתפי, וידו השנייה על הרופא, ואני לוחש באוזנו: "רק עוד קצת תומר, רק עוד קצת, תכף מגיעים, עוד ררגע והכל יהיה טוב". אבל הרגע עבר, ועוד אחד, ותומר מכחיל, קשה לי להמלט מתווי פניו באותה שנייה. והוא מתחיל למעוד והנה רק עוד צעד אחד, רק עוד שעל קטן מפרידים בינינו לבין מכשיר אחד, שיכל להיות לעזר.
אור הקטנה, היא משפשפת עכשיו את פניה בניגוב קליל, מעכלת את החלב, על פניה נסוך חיוך אחד קטן, שריר לא רצוני, המציג לראווה, לעיני הוריה הגאים, את אשר חשה בטנה. שלווה אופפת אותה. מה צופנים לה החיים.
ואנחנו נכנסים למרפאה ותומר נופל על הרצפה. בלילה, כשאיש לא רואה, אני לא יכול שלא לשכוח את תווי פניו, את פרצופו הכחול, שיניו מתהדקות בחוזקה, הלסת נסגרת ואנחנו מנסים בכוח להאבק בה, דם. דמו של תומר, הוא נוזל על ידנו, בלב המאבק, איש מאיתנו לא מסוגל לחוש בכלום, להבין מה השעה או מה בעצם עומד לקרות לנו בעוד מספר דקות. ואנחנו מפשיטים אותו מחולצתו ומעסים את ליבו, הכל נראה כאילו לא עובד פתאום, משהו לא מצליח לנו. וזה תומר כאן. צוקר מציץ מדי פעם מבעד לדלת ואני לוחש לו, תוך כדי שאני נלחם בקרב חסר תקווה – "זה לא טוב, זה לא טוב".
אור הקטנה שלי, אני כל כך כמה למגע ידיה, למגע עורה, לריח גופה. מחצית מהלילה שעבר החזקתי אותה צמוד אליי עד שהרגשתי שדמי לא זורם. ליטפתי אותה, חשבתי על עתידה ומה ארצה שתהייה ואילו תכונות ארצה שיהיו לה ואלו לא. אני מתגעגע אף לצליל הבכי שלה.
מביאים פתאום אלונקה, מישהו צועק שהאמבולנס מגיע, מעמיסים את תומר עליה. לא מוותרים, לוחצים, מנשימים, אני חושב על איך נקום בבוקר ונראה שכל זה היה רק חלום גרוע ונוכל לצחוק על כך עם תומר באיפוס בוקר, תוך כדי איזו צ'פחה קטנה.
אבל תומר לא קם, כמה דקות לאחר מכן נותרו רק שאריות הדם על הידיים וזכרון. והידיים רעדו והלב סרב להאמין, הבטן התהפכה וההיגיון צעק שלא ייתכן!!
תומר לא קם.
מדי פעם אני מציץ בתמונה שלו ששמתי במשרד. אני תוהה איך יכל היה להיות אם תומר היה כאן. האם הוא רואה אותנו? האם הוא שומע?
חלפו שבועות לא קלים, מללחמה של ממש, הטרדות תפסו את מקום הזכרונות לכמה רגעים. תקלות, התקנות, הפלגות ומישהו אחר כבר מביא לנו ציוד, כי צריך ואין ברירה ורגעי החסד בב"ח ספורים המה.
אני מייסר עצמי במחשבות על אותו ערב, על תומר, על הוריו, על אשתו. מה הוא היה משיג? לאן מגיע? מה צפוי היה לו בחייו, שהתקצרו במחי יד?
ערב יום הזכרון לחללי צה"ל ותומר לא נלחם הרי בשום מלחמה אמיתית.
ליום הזכרון הייתה תמיד משמעות עבורי, גדלתי עלל סיפורי קרבות הצנחנים של אבי וסיפורי השואה של סביי. אני זוכר את סיפור כיבוש החרמון שסיפר לי אבי בתקופת התיכון, על הטיפוס במעלה ההר, על אלו שנפלו בדרך, ואני זוכר את סיפור הבריחה מהנאצים, שסיפר לי סבי, ועל משפחתו (או שמא גם משפחתי) שאותה לא ראה יותר.
והנה ליום הזה יש פתאום משמעות אישית-פרטית, משהו חזק יותר, קשה יותר, אמיץ יותר.
ביום הזכרון הזה תומר מחכה לי, אני מנסה לדמיין איך יהיה שם מחר עם כל האנשים, לעמוד על יד הקבר הזה, ולהצדיע לתומר כשתהיה צפירה.
אור שלי התחילה את חייה, היא בדרך לזחילה הראשונה, לצעד הראשון, בדרך להברה הראשונה, למילה הראשונה, בדרך להישגים שתשיג. כל כך שברירית, כל כך קטנה ותלויה. אני חרד לגורלה, מנסה לחשוב על השנים הבאות, על חייה.
יותר ויותר אתה מבין באמת מה מרגישים הורים שבנם נלקח, את הכאב, את המועקה, את התחושה הבלתי נסבלת שילד, שגידלת כל ימי חייך, ילד שהשקעת בו את כל המיטב שלך – הולך לעולמו והם נותרים בחיים, בסבל, במועקה.
תומר של כולנו, שוכב כאן, נינוח ושליו וישכב כאן כל ימי חייו.
יום הזיכרון הפרטי שלי, אני מוחה דמעה גדולה, אני נושק לאור ולעמליה והולך לישון עם מחשבותיי וייסוריי.
יהי זכרו ברוך!!