אלבום תמונות
תומר!
הנה עבר חלף לו שבוע די מתוח. ודומה שמותך עשה משהו לאנשים.
החיילים נהיו יותר סבלניים זה לזה וכך גם המפקדים.
אני מביט מהצד על המחלקה שלך ואני רואה את האנשים הטובים האלה מנסים באיזו שהיא צורה לתת כתף ולהשלים אולי במשהו את הבור העמוק שנפער עם לכתך.
יש ויהיו כאלו שיגידו שהזמן מרפא הכל. יכול להיות שהמשפט הזה נכון יותר לסיטואציות אחרות. אבל זה ממש לא נכון לגבי השבר הנוראי שפקד אותנו כשהלכת מבלי שוב.
הייתי אצל הוריך בבית, איזה הורים מקסימים. איזו אחות ואיזו אישה מופלאה יש לך.
כשראיתי וישבתי לידם, הבנתי מאיזה חומר קורצת. מהחומר הכי יקר שיש לנו במדינתנו הכואבת, מלח הארץ.
אבא שלך משתדל להפגין איזו מידה של חוסן, אבל בפנים לא קשה לראות את השבירה שטלטלה אותו ללא שיעור.
ואמא? ראיתי אותה חגה בין מאות המנחמים מספרת עליך ומתרפקת על מה שהייתה בשבבילה, בשבילו, בשביל כולם.
וליאת? ליאת יושבת שקטה ובוכה ולפרקים צוחקת כשמספרים לה מהבסיס עליך. כי סופסוף יצא המרצע מן השק, הרי אתה לא סיפרת להם כמעט מאומה והנה באים החברה מהבסיס ומתחילים להצחיק ולספר עליך.
שום מושך בעט שבעולם לא יכול לתאר את המכלול העצום והבלתי ניתן לעיכול של הרגשות המחשבות והפעולות שעוברת משפחה שכולה בהילקח מהם היקר מכל, בנם האהוב. לכן ביכרתי להפסיק את התיאור הזה כאן.
ואני שהרי לא הייתי חבר שלך, לא הכרתי את ליאת ולא את הוריך אבל אהבתי אותך ולפעמים זה מספיק.
"הוא הסמיק והוסיף: אם מישהו אוהב פחר, שבכל מיליוני הכוכבים יש רק אחד כמוהו, די לו להסתכל בכוכבים וכבר הוא מאושר."
מתוך "הנסיך הקטן"
איך זה יכול להיות תומר? אני עובר ליד דלת משרדך, נכנס אליך בהיסח דעת כמו שלא פעם הייתי עושה, לספר לך משהו שיעלה על פניך חיוך. אבל אז לבי מחסיר פעימה...
ושתדע אם אתה מקשיב לי שם למעלה, שהם הרוויחו והרוויחו בגדול.
אצלנו נפער בור בלתי ניתן לאיחוי והם המלאכים פתאום רווח להם.
פתאום הם צריכים לעבוד פחות קשה. טוב, הם קיבלו מישהו עם ראש ענק שפותר להם בעיות כמעט באפס זמן. ושמקדיש מזמנו הפרטי לטובתם של אחרים. וזה לא הוגן. זה פשוט לא הוגן.
אני אומר לעצמי, אך אם רק הייתי שם במשרד בזמן שאתה מסרב להתפנות.
איזה בעיטה היית חוטף ממני בתחת. הייתי לוקח אותך בסחיבת פצוע לאוטו ומשם ישר למיון (אבל כולנו חכמים לאחר מעשה) אבל אתה אינך וכולם אומרים את זה בבסיס שאם. ואילו... אבל אינך...
ולמה תומר? כי גם אני לצערי אסמטי ואני מכיר מקרוב את המחלה הארורה הזו ואת ההתדרדרות המהירה העשויה להתרחש אם לא מקבלים טיפול מתאים ובזמן. כן, לא הספקתי לספר לך, גם אני הייתי כזה גיבור. גיבור של נייר, לפני מס' שנים קיבלתי התקף כל כך אלים שכמעט גרם למותי, אלא שלמזלי פיניתי את עצמי למיון בזמן.
כן, תומר כולנו גיבורים, גיבורים מנייר ממוחזר. מסתירים את החולשות שלנו בתוך מעיל מצואיסטי, רוכסים אותו היטב והולכים בבוקר לעבודה.
תמצית הוויתו של הגבר הישראלי.
אני מוצא את עצמי חושב עליך ומנסה בכל כוחי להעלות מנבכי הזכרון כמה רגעי קסם אתך.
ואני נזכר...
אתה זוכר שבאתי לצלם אותך לערב פלגה??? התיישבתי למולך והתחלתי לספר לך מה הולך להיות בערב. ואתה כדרכך בקודש (איך לא) הרמת את הכפפה (אגב אני לא זוכר שזרקתי לך אותה) והתחלת להעלות רעיונות, חלקם משוגעים, חלקם הזויים וחלקם תומריים כאלה. העתק מדויק של חייך. איזה צחוקים רצו באותן 20 דקות קסומות.
תומר! אתה זוכר את הפעם האחרונה שדיברנו? זה היה בטלפון. התקשרתי כי רציתי לקבל ממך עזרה. השעה היתה בערך 4 אחר הצהריים באותו יום ארור וכנראה שהיית עסוק ואמרת לפקידה שלך שלא תעביר לך שיחות ואז אמרתי לאלינור: "תגידי לו שזה יפת" ואז כמו במנעול קומבינציות הרמת את השפופרת ושמעת אותי אומר באירוניה: "תומר, תפסיק לשחק בקלפים במחשב". ואז אתה עונה לי תוך שאתה מצליח שוב לסחוט ממני צחוק מתגלגל: "כן, רק רגע אני מסדר את הקלפים בשורה".
אני זוכר את עצמי לאחר שסיימתי את השיחה אתך אומר לאחד החיילים שלי: "איזה מזל שיש לנו את תומר בפלגה" ועובר לסדר היום.
וזהו, כך היו היחסים בינינו. הערכה הדדית עמוקה. חוש הומור קצר תכליתי, זורם וקולע. לא מעט הבלחות קצרות, אך איכותיות של מפגש רעים מתכון בטוח לאהבה ולהערכה בין שני חברים.
"ואז אמר הנסיך הקטן: "ואחרי שתתנחם תשמח שהכרת אותי, תמיד תהיה חבר שלי ותרצה לצחוק איתי ולפעמים תפתח את החלון סתם ככה להנאתך... וידידיך יתפלאו מאוד לראות אותך מביט לשמים וצוחק. ואז תגיד להם: כן, כשאני רואה את הכוכבים אני צוחק תמיד! והם יחשבו אותך למשוגע".
אבי יפת.