אלבום תמונות
13-02-02
למשפחה!
כן, עכשיו אתם לבד, חלפה לה המולת האנשים המנחמים, ונשארתם עם המחשבות, הזכרונות, והשאלות שלא מרפות לרגע.
ברגעים קשים אלו, ומתוך ידיעה ברורה שהמשימה לנחם אתכם באובדן העצום והבלתי נתפס הזה היא כמעט בלתי אפשרית, רציתי להזכיר לכם שמשהו כמו 300 מטר מתחת לביתכם, בבסיס הנושק לים, חיים עוד משהו כמו עוד 500 איש לפחות שמרגישים יום יום שעה שעה ודקה דקה את החוסר.
בשבוע הבא, נאווה, מגיע קצין חדש לאייש את התפקיד של תומר.
הדגשתי מתוך כוונה תחילה את המילה לאייש מכיוון שהמילה נגזרת מהשורש א.י.ש. שקרוב לאישיות, לאנושיות, ואני מרשה לעצמי לומר גם "אשיות" שזה יסודות ועמודי תווך ובסיס לכל בנייה של משהו או מישהו באשר הוא.
וכך היה לנו תומר, אנושי מאוד, ומאשיות הפלגה והיחידה שלנו, ובעל אישיות כל כך יחודית השמורה רק לו.
לא השתמשתי במילה "להחליף" שגזורה מאותיות השורש ח.ל.פ. משהו שחלף, ושעבר זמנו, כי יש בזאת טעם לפגם, כי הרי תומר ישאר בליבנו לתמיד.
אז זה נכון, פיזית תומר לא כאן יותר,
(עשיתי כאן הפסקה – זה קשה לי...)
אבל בכל אחד מאיתנו יש משהו ממנו.
איזה שהוא אי צרוב של זכרון באחת מפינות החמד שכל אחד שומר ברגעים עם עצמו או כשהחברה מתאספים ונזכרים.
אני לא יכול להכנס לליבותיהם של האנשים, אבל לפחות אצלי, אני רוצה להגיד לך שאני מאוד מאוד מתגעגע.
זו אותה המסגרת, זו לא אותה התמונה...
ראיתי את העצב ניבט מעיניו של המפל"ג איתן, אני חש את התוגה והתסכול שאופפים את המפקד שלי אייל, ואני רואה את התוגה בעיני האנשים שעבדו עם תומר וחיו איתו ואותו לא מעט שעות, ימים, שבועות, חודשים ושנים.
האיש המקסים הזה שהלך בטרם עת, בטרם הבשילו פירותיו, בטרם...
אבל מישהו שם למעלה, החליט שזמן ההשאלה הסתיים לו, ושהוא צריך לחזור ולחזק את קבוצת הכדורגל של המלאכים הירוקים.
אני מצטער נאווה ואפריים, אני מקווה שאני לא מזיק לכם במכתבים אלו, חיפשתי דרך להביע, וחשבתי שתהיה זו אחת הדרכים שאולי אולי תמצאו בהן איזו שהיא נחמה אם יש כזו בכלל.
וחשבתי שזו תהיה דרך לא רעה לשתף אתכם במחשבותי ולשלוח לכם.
שהרי אנו אמורים להיות רק תחנה אחת בדרכו של תומר להמשך דרכו בצבא.
הרי קטונו עשרות מונים, אתם ילדתם אותו, גידלתם אותו והבאתם אותו להיות בן מפואר שכזה, ולנו היה הכבוד והכיף להכירו לתקופה מוגבלת.
כמו מגדלור בלילות חשוכים מוכי גשמי זלעפות בערי החוף,
בעיבורן של אוקינוסים רחבי ידיים.
כן, כמו מגדלור המורה את הדרך לספינות אבודות
כך האיר לנו תומר באור נגוהות את דרכנו.
ביודענו שאלומת האור התומכת והמכוונת תשאר עמנו
לזמן בלתי מוגבל, אבל אלומת האור חלפה דעכה לה.
מותירה אותנו תועים ומפוחדים בים השאלות והפחדים
לא מעכלים שהאור לא ישוב עוד.
איפה החיוך המתגנב המציף חדרי חדרים?
היכן נעלמה לה הציניות הכובשת?
איה אותה הרגשת הבטחון שזה בסדר, תומר יביא, תומר ידאג, תומר יכין, תומר...
אני מתגעגע לתנועת הביטול העצמית בזמן ששיבחתי אותך.
אצלי הכל מתגעגע.
ותתפלא, אני מתגעגע לשרוולי החולצה הצבאית המקופלים ברישול שלושת רבעי לידיים בכיסים, בזמן שאתה הולך בדרכי הבסיס. אין ספק, איש יקר, חבר, אתה חסר.
אבי יפת
מחלקת מענ"ש פל' טכנית.