אלבום תמונות
לתומר
הרבה לא התראינו ובדיבור לא הרבינו אבל קשר כן היה, הרי היית המפקד של המחלקה.
כשהלכת הבנתי כמה לא הכרתי אותך ושלא היה לי מושג מי אתה באמת, אבל אני מניחה שכך זה עם כל מפקד ודרישת התפקיד. המרחק שהשרית בינך למחלקה בהחלט לא עזר אבל זאת הייתה הבחירה שלך.
אתה לימדת אותי המון בטח אפילו בלי מודע על מסירות לעבודה וחשיבות כל החלטה.
ביום שעזבת, ככה בלי התראה נחתה עלי ההבנה, כמה לפעמים כדאי להניח לעבודה לזמן מה בצד ולחשוב בסביבת מי אנו נמצאים ולהבין כמה שבהם אנו נוגעים. גרמת לי להבין כמה חשובים החיים וכמה כדאי תמיד להיפרד יפה ובלי טענה בלב, מכל אחד אפילו אם הוא לא החבר הכי קרוב שיש כי אף פעם אין לדעת מה יקרה.
אנחנו בני אדם ולפעמים יש בנו כעס כי זה טבענו אבל ביכולתנו להתעלות מכך ולדעת יותר טוב.
בשנה וחצי שהכרנו לא תמיד נפגשנו בגלל דבר טוב וסתם רבתי וכעסתי ועשיתי רעש משטויות שעכשיו נראות הכי חסרות ערך שיש בעולם. פעם מי שהוא אמר לי, שבזמן הצבא כדאי לי לכתוב כל יום על מי ועל מה התעצבנתי באותו יום וכשאני אשתחרר, אשב ואקרא הכול, אבין על איזה שטויות הייתי מתעצבנת ואיך אפשר היה למנוע הכול. למרות שלפעמים צעקת, התרעת או לא כל כך התייחסת, ידעתי שזה לטוב ואתה רק רוצה בסופו של דבר לחנך ולעזור.
אבל תמיד אנחנו משכילים לאחר מעשה אבל לפחות לומדים את הלקח ועדיף בהקדם. באותו יום שנלקחת מכאן רצה המחשבה במוחי ואני בטוחה שבמוח כל האחרים על הפעם האחרונה שהתראינו, הפעם האחרונה שדיברנו ומה הספקתי להגיד ומה לעולם אני כבר לא אספיק.
אני אמרתי לעצמי וגם לחברים שהדבר היחיד שעליו אני מודה לאלוהים, הוא שאני את שלי אמרתי ובמזל הספקתי וזה היה בפעם האחרונה שאתך דיברתי, אני זוכרת בבירור כל דקה וזה הזיכרון הטוב והאחרון שלי ממך.
שישבתי אצלך אז במשרד ובמשך כמעט שעה צחקתי אתך על מה שעשיתי בטיול ואיך זה היה.
ולמרות כל טלפון שהיה אמרת לי לא לזוז מהמקום כי אתה רצית לשמוע על הכול.
הדבר שתמיד יהדהד בראשי הוא המשפט שאמרתי לך לפני לכתי, אמרתי לך תודה רבה ושאין לך מושג כמה אני מעריכה אותך. ושם זאת הייתה הפעם האחרונה, שראיתי אותך ודיברתי אתך, שבוע אחר כך קרה מה שקרה וזהו תומר הכול נגמר.
שתדע לך תומר שהרבה השתנה וכולם מתחלפים, המחלקה לאט לאט עוברת לה לאנשים חדשים.
אבל אתה תומר תמיד תישאר ולא יהיה לי העונג ממך להיפרד. את הסמל כבר לא הספקת להעניק לי ובשחרור שלי לא תהיה להגיד לי, מילה או שתיים על איך היה ומה אתה מקווה שיצפה העתיד לי ולכל השאר.
אני מאמינה שאם אבוא לבקר כאן עוד שנה פחות או יותר, רוב האנשים כבר יעזבו למקום אחר אבל אני יודעת ומקווה שגם כל השאר, כל מי שהיה פה והכיר אותך, שלעולם לא נשכח ותמיד נזכור אותך ואת כל מה שסמלת כל יום בהגיעך.
שתדע לך שלא עובר יום שלא יוצא לי לפחות פעם כזאת, לצוץ לה מחשבה עליך ועל כמה מוזר זה שאתה לא פה, זה נראה לי כאילו אתה סתם נמצא באיזה חופשה ושאתה עוד תחזור אבל אז אני נזכרת שאתה כבר לא כאן ויותר לא תבוא.
אז תומר אם אתה שומע אותי תקרא את המכתב, זה בשבילך ואלו המילים שלי אליך בפעם האחרונה.
איפה שאתה נמצא תעשה חיים ותהנה כמה שאתה יכול אך למרות כל זאת בקשה קטנה לי אליך, תציץ לפעמים על כולם כאן לבדוק שהכול בסדר, כי למרות שאתה אי שם אנחנו עדיין פה נשארים להתמודד עם החסרון שלך ומעגל החיים פה.
תומר, תמיד אזכור אותך ותמיד יש לך פינה אצלי בלב
אתה לעולם לא תשכח ותודה לך באמת מכל הלב.
ענבל משה
פקידת משרד קבלה
מחלקת אפסנאות