אלבום תמונות
לתומר
אין לך מושג כמה שזה קשה לקחת דף ועט ולכתוב על כל רגש שעולה.
אחרי המכתב שכתבתי הבנתי שיש לי עוד כל כך הרבה לומר ושהלוואי שהיית כאן עכשיו, זה היה פותר הכול, סתם כך בשנייה אחת.
יש כל כך הרבה שאלות פתוחות ומסקרנות, איפה אתה עכשיו ואולי אתה אפילו בלי ידיעתנו פה, מסתכל עלינו מלמעלה, חושב ומשכיל, אולי היית עושה דברים קצת אחרת.
משנה פה ושם, יחס גורר יחס ולכן המצב היה לפעמים כמו שאתה בטח יודע לא תמיד מזהיר.
אז אולי תרד לפה ותסביר לי כי זה חשוב, למה כך עזבת ובלי לשוב?
למה לא נאבקת יותר חזק, למה לא התנגדת לאלוהים העקשן. שכנראה אותך אהב כל כך שהחליט לקחת אותך אליו בחזרה.
כן, על אותו אלוהים שעלינו לא חשב, עלינו כאן בקרקע שאוהבים אותך גם. אם הוא הביא אותך אלינו, שנכיר וניקשר, למה לזמן כזה קצר, למה הוא לא יכל להמשיך?
תמיד היית שונה במובן החיובי של המילה, כל יום חמישי במסדר היית עם מעיל שונה משל כולם.
לא בצבע כחול או תכלת אלא חום צהבהב, נראית כמו טייס עומד זקוף מול כולם. ואתה באמת היית טייס והגעת למרחקים אך שכחת לסובב את המסוק ולהוריד אותו מהאוויר. לא לימדו אותך פעם או שאולי שכחת שכל טיסה נגמרת וכנראה ששלך לא תמה. הרבה עולים לאוויר אבל חוזרים אל הקרקע אך למרות כל זאת ידוע שלא כל הטייסים חוזרים הביתה וביגון רב אומר שאתה גם נמנה אתם. אתה לא תחזור יותר, המטוס שלך לא ינחת לעולם. כן תומר, אתה נעלמת באופק הלבן.
את האיפוס על הבוקר, 7:30 על הדקה כבר אף אחד לא יראה, לא יגיע אליו. הזיכרון שלי תמיד מחכה בפתח הדלת, שתגיע קצת באיחור ואספר לך מה היה בערב. הלחץ שעל הבוקר ופתיחת המחשב בשיא המהירות, כדי שתספיק להתעדכן הכול לפני האיפוס.
והאיפוס בערב איך אפשר לשכוח, שאסור היה לאחר או חס וחלילה לשכוח, תמיד ידעתי שאם יש לי משהו להגיד 6 בערב זו השעה שתתאים כשכולם כבר הלכו, סוף היום הגיע, עכשיו אתה רגוע ולשיחות פתוח.
תמיד אני אזכור את מיליון השיחות, שהיית עושה למשרדי יום ביומו ושואל שוב ושוב זה דחוף כל NON STOP כן, כל הזמן "מה המצב, איפה המפקד, לאן הוא הלך, תגידי לו שחיפשתי אותו ומהר, כך."
כל דבר אצלך היה נורא דחוף ונע באי שקט, הכול בשיא המהירות, עכשיו אם היית רואה איך הכול השתנה, כל דבר זז לאט, עד שמשהו זז עוברת לה שעה.
הדרך שלך תמיד הייתה המסירות לעבודה שלא ירדה עד הקץ, עד כלות הנשמה כי כן תומר, זה ממש מרגיז שהקץ הגיע, לפעמים זה לא מפליא, כי כמה שחשובה העבודה, תאמין לי שכולם היו מוותרים עליה עכשיו רק כדי שתחזור, שתעלה בחזרה חיוך שתהיה פה בשביל לתת לכולם חיבוק. שתכנס פתאום למאוחד ותשאל את כולם, היי מה קרה למה פרצוף עצוב שכזה?
אבל אתה לא כאן, אתה לא תשוב וזה סוף הסיפור, כל העבודה הייתה סתם בזבוז.
כל הריצות לפה ולשם, למק"ט מסוים ומ.ש. לספינה, הקשר לכולם, הטלפונים כל דקה כל זה היה למה, למה תומר, לחינם?
כי פתאום בבום אחד, הותרת את פיות כולם פעורים ונתת לנו לסכם הכול בטלפון רגעי, שאתה נפטרת פתאום, בלי הודעה, ללא התראה איך עשית כזה דבר?
אבל אני לא מאשימה ואני לא מתרעמת, הרי זה בוודאי לא היה נתון להחלטתך, הרי זוהי הדרך. הדרך שאלוהים בחר והדרך שבה הלכת. אז מה שנותר לקוות עם לב שבור בלי מי שיסגור, שאתה מסתכל מלמעלה, מסתכל ובוהה, בנו, בך ובכל העולם, במה שיש, ואומר לעצמך אני אוהב אתכם מכל הלב.
אז תומר, זה מספיק כתבתי כל מה שבלבי, זה נורא קשה אבל משום מה זה עוזר. הכאב על שהלכת תמיד יישאר אבל החברים זה מה שמחזיק ומחבק.
אז כשאתה שם למעלה יושב על העננים, יושב ומתרווח, נהנה מהאפיקים, תסתכל קצת לכאן, אפילו רק פעם ביום ותראה מישהו מלמטה עושה לך שלום.
ואם זה בנפנוף יד או מחשבה עליך שעברה לה ככה סתם תדע שכולם תמיד יאהבו אותך, יש מישהו שחושב עליך עכשיו.
בטוב וברע תומר, היית גדול, עשית הכול, כמה שאתה יכול, אבל עזבת ככה בסיום ערב ארוך אבל למרות הכול הזיכרון ממך לעולם ועד ישרוד.
תומר,
תנוח על משכבך בשלום
יהיה טוב, הלוואי שיהיה רק טוב.
ענבל משה
פקידת משרד קבלה
מחלקת אפסנאות