כשהלך וניפנפנו יד לשלום - הוא מן המכונית ואני מן החלון, חשבתי "אולי געו שלום אחרון? אולי זו הפעם האחרונה?" והבטתי אחריו עוד רגע ועוד שניה - עד שנעלמה המכונית בסבוב. אחר כך צחקתי לעצמי ואמרתי: "שטויות, כמו תמיד אותה מחשבה טפשית? הרי גם הפעם אשוב ואראה אותו, אולי בעוד יום, אולי יומיים או שלושה, כמו תמיד: מחייך, כועס, אוכל, ישן, כרגיל".
עברו שלושה שבועות של מלחמה (רק אלהים יודע מה עבר עליו אז...) וכבר ידעתי, גם מחשבות טפשיות כאלו מתקיימות לפעמים...
לא ידעתי כמה קשה יהיה להתרגל לרעיון שהוא איננו. שבועות וחודשים נדמה היה שזו רק שאלה של זמן. מובן, הרי בסופו של דבר יחזור.
בחלומות הוא חזר. חזר, והיה אותו ישראל שלנו כמו תמיד, ולא הבין מה ההתרגשות הגדולה, הרי לא קרה דבר? כל כך פשוט וברור, וכבר אי אפשר היה לדעת מה חלום ומה מציאות.
אלמלא הזמן, אשר תמיד נע לאותו כיוון ולעולם אינו חוזר, הזמן שעבר לחש ותקתק כמו שעון, ישראל איננו.
ומה עכשיו? עכשיו נשאר לזכור, נשאר לספר. אספי: "את זוכרת, אמא, כשנסענו פעם עם אבא ישראל והג'יפ ירד ועלה בואדי ואבא החזיק חזק בהגה ולא התהפכנו?" זוכרת אספי.
"את יודעת מי למד אותי לרדת במדרגות, ככה, רגל אחרי רגל? אבא ישראל!"
מי חשב שלילדים קטנים יש זכרון כל כך טוב. בשתיים שלוש מלים, הם אומרים הכל.
אפשר עוד לעצום עינים, לראות ולשמוע אותו, קורא לאסף: "בוא הנה קטנצ'יק!" לאמא. "ומה שלום הגברת החולה היום?" ואלי, להקריא לך מהעתון בזמן שאת שוטפת כלים? טוב, תשמעי..." או את השירים המזויפים בקולי קולות כשמצב הרוח טוב, כשנוסעים בג'יפ, וחיוך כזה שקשה לעמוד בפניו.
אנחנו נלך ונתבגר, וחיינו ישתנו. הוא - ישאר תמיד בן עשרים וחמש, איש צבא, אהוב, שאת ימי חייו האחרונים לא הכרנו ולא ידענו ולא לקחנו חלק בהם, ואת מחשבותיו האחרונות לא נדע לעולם.
מתוך ספר השלושה